אוכל לשישי – גוואקמולי

24 נוב

אוקטובר ונובמבר הם חודשים שמביאים איתם כל מיני חיידקים וכולירע, אבל מצד שני מפצים אותנו עם הירק (בעצם פרי) המדהים הזה – אבוקדו. מי שחולק איתי את הסטייה הזאת יודע על מה אני מדבר – אבוקדו בפיתה טרייה עם קצת חמאה מלוחה, נגיסי אבוקדו עם לימון ופפריקה, סלט אבוקדו עם ביצה קשה ומיונז. באמת שהפרי הזה טעים בכל צורה וסגנון.

היום אני רוצה להציע לכם מתכון מקסיקני מסורתי על טהרת האבוקדו. בניגוד לסלט עם המיונז והביצה – הגוואקמולי סלט מאוד רענן ובריא.

מרכיבים
2-3 אבוקדואים בשלים (פחות מ-2 זה פשוט בזבוז כי זה יגמר תוך שניות)
מיץ מלימון אחד
עגבניה
פלפל חריץ ירוק או אדום
בצל ירוק\עירית\פטרוזיליה\כוסברה (לבחירתכם)

אופן ההכנה
1. מקלפים את העגבניה בדרך הבאה (פשוט וקל לא לדאוג): חורצים X במאחורה של העגבניה ושמים במים רותחים לכדקה. אחרי דקה מוציאים והקליפה מתקלפת כמעט מעצמה. להלן צילום אילוסטרציה:
2. קוצצים את הפלפל, עשבי התיבול והעגבניה. זה מה שאמור להיות לכם בשלב הזה:

3. את האבוקדו מועכים במזלג ומשאירים קצת חתיכות (זה ממש כיף להתקל באיזה צ'אנק אבוקדו במהלך הזלילה). מוסיפים מיץ לימון, את העגבניה, הפלפל החריף והבצל הירוק. וזהו בעצם.

הצעת הגשה: עם דוריטוס, גבינת פטה מגורדת ופרחים

כל מה שנשאר זה לשים קצת מוסיקה מקסיקנית ולזלול. בתאבון!

מודעות פרסומת

מויקיפדיה באהבה – א'

21 נוב

הרבה אנשים מתארים את התקופה שלנו כ"עידן המידע" או "עידן התקשורת" בגלל שהיום כל ילד שמחזיק ביד פלאפון נמצא נגיש למידע כה רב שגם אם יזכה לגלגול חיים נוסף הוא לא יוכל לכסות את כולו. אני מניח שזה נכון עובדתית, אבל אם כן – איפה כל אותם ילדים שהיו אמורים להיות בעלי ידע כל כך נרחב על עולמנו?

אז מדי פעם כשיעלה לי ערך מעניין בראש אני אנסה לגשר על הפער בין הקיים למנוצל ולתמצת פה בבלוג הצנוע שלי ערך ויקיפדיה להנאתנו. והפעם – מאמא תרזה. אני מתעקש לקרוא לה "מאמא" ולא "האם תרזה" כי בעיני מאמא זו מילה עם משמעות – מאמא זו מילה שמתארת את כל הערכים האמהיים – היין (החלק הנשי ב"יין ויאנג") בעולם. מאמא זה אהבה, דאגה, חמלה, רכות. תמיד הבנתי שמאמא תרזה זה דרך לתאר את הטוב האולטימטיבי אבל אף פעם לא ידעתי בדיוק מי היא היתה ומה עשתה. אז הנה:

בין השנים 1930 ל-1948 למדה האם תרזה גאוגרפיה וקטשיזם (מקראה של עיקרי הנצרות) באופן אוטודידקטי ובבית ספר לא רשמי, בית ספרה בכלכותה. מאוחר יותר אמרה האם תרזה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו לה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה, בספטמבר 1946 קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". תרזה אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?"

בשנת 1948 היא קיבלה היתר מהאפיפיור דאז, באמצעות הארכיבישוף של כלכותה, לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית. היא עזבה את בית ספרה, ולאחר קורס רפואה קצר יחד עם האחיות של לורטו בפטנה (Patna) חזרה לכלכותה, שם מצאה מקום לינה זמני. היא ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כספית.

בשנת 1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המסיונרים של הצדקה" או "מסדר המסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, הערומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה וכיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים,אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying), בית חולים ואכסניית חינם הפועלת עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. לאחר זמן מה, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים, והאם תרזה זכתה לסיוע ניכר בפעילות גמילות החסדים שלה בדמות כספי תרומות רבים שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים רבים.

בשנת 1965, אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות. פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. האכסניה ובית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה, ולבסוף גם בארצות רבות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בין היתר, פעל המסדר גם באלבניה, המדינה ממנה באו הוריה. בשנת 1996פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. כיום, זוקפים את תהילתה הרבה בעיקר לזכות סרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם, שמודפס ויוצא לאורעד היום. תוך כדי הכנת הסרט התיעודי, צולמו חלק מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, ולהפתעת עולם, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. האם תרזה לא הגיבה לעניין, אולם אחרים הסבירו זאת בעובדה שהסרט צולם בסרט צילום שלקודאק, שהיה חדיש ואיכותי יחסית לזמנו. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

בשנת 1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. תרזה אמרה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו".

בשנת 1991 באה האם תרזה לראשונה לאזור שממנו באו הוריה, טירנה שבאלבניה, ופתחה שם מסיון.

אחת הצטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא.

 

אוכל בצהרי יום שישי

17 נוב

בשביל רבים מאיתנו הארוחה החשובה בסוף השבוע היא הארוחה בשישי בערב ואני מבין למה. במשך השבוע קצת קשה לאכול: אין כל כך זמן לבשל משהו מסודר, אין תמיד עם מי לשבת ולחלוק ולפעמים אתה פשוט לא נמצא בבית בשעה הנכונה ונאלץ לתפור את הפער שבין הארוחת בוקר לארוחת ערב עם איזה פרי או חטיף. הארוחה של יום שישי בערב זו ארוחה מלכותית: האוכל – אוכל של אמא עליו גדלנו, החברה – משפחה או חברים שלא תמיד יצא לנו לשבת איתם כמו שצריך במהלך השבוע, האווירה – תמיד מגיעים לארוחה הזאת רעבים ותמיד אפשר ליפול פרקדן אחריה. מושלם.

אבל אני דווקא רוצה להתייחס לארוחה אחרת ביום שישי שאותי תמיד משמחת – ארוחת שישי בצהריים. יודעים מה, זו ארוחה כל כך לא מחייבת שבואו לא נקרא לזה ארוחה אפילו. אוכל בשישי בצהריים. זה התחיל מהשנת שירות אז הייתי חוזר הביתה בשישי בצהריים וישר מתנפל על המקרר בבית ואוכל מכל הבא ליד: קצת חומוס, קצת חצילים, קצת מטבוחה, איזו ביצת עין, עגבנייה חתוכה לשמיניות ופיתה. הקלילות הזאת של אחרי הסידורים של שישי ולפני השנ"צ של שישי זו תחושה נהדרת. שישי בצהריים זו ארוחה שאין לה חוקים: לא מה אוכלים, לא עם מי ובלי כללי טקס. פשוט להתחרע על הדברים שאני הכי אוהב לאכול.

אני אנסה להתחייב מעכשיו לפינה קבועה בבלוג בה אני אביא מתכונים לאוכל שאני אוהב להכין ביום שישי בצהריים. אני אשתדל לפרסם תמיד ביום רביעי ככה יש זמן בשישי או אפילו בחמישי (במידה וצריך להשרות במשך הלילה לדוגמא) לקנות מצרכים ולפנות זמן בשישי. וכדי לפתוח ברגל ימין אני רוצה להציע לכם מתכון למלך של שישי בצהריים: יש שקוראים לו באבא גנוש, יש שקוראים לו מוטאבל ויש שקוראים לו בפשטות חציל בטחינה. למה הוא המלך של שישי? מדובר במאכל פשוט להכנה, טעים, שהולך טוב עם ירקות, שמן זית ופיתה. אחרי שתאכלו את הסלט הזה כשהוא חם, טרי וביתי לא תבינו מה הקשר שלו לאחיו התעשיתיים בהם נתקלתם בסופרמרקטים ובמסעדות המזרחיות.

חציל בטחינה

מצרכים:
2-3 חצילים גדולים (בחירת החצילים הוא אחד השלבים החשובים ביותר בהכנת המנה, אבל זה לא קשה. פשוט תזכרו את האקסיומה: חציל קל הוא חציל טעים. כמה שיותר קל, וגם עדיף שיהיה מאורך ולא שמן יותר מדי)
חצי כוס טחינה
שמן זית
מיץ מלימון טרי אחד
2-3 שיני שום

אופן ההכנה:
1. מניחים את החצילים כמו שהם על הגריל על הלהבה הגדולה ביותר שלו, או לחלופין אפשר להכין על הלהבה בכיריים ואז כדאי לעטוף את החצילים בנייר כסף כדי שלא ילכלכו את המטבח. אנחנו רוצים להגיע למצב שהחציל ממש חרוך מבחוץ ומאוד רך בכל חלקיו. אל תדאגו שהוא יישרף או יהרס, קשה לי להאמין שתגיעו לשם. זה לוקח בערך 20-30 דקות בגריל וקצת פחות בכיריים (תלוי בעוצמת הלהבה). כל כמה דקות צריך לבדוק אותם ולהפוך אותם לצד אחר כדי שהם ייתרככו בצורה אחידה.


2. בזמן שהחצילים על האש אפשר לסחוט מיץ מלימון אחד ולכתוש 2-3 שיני שום.
3. כשהחצילים רכים וחרוכים מוציאים אותם מהאש. קוטמים את הראש שלהם ואת הגוף חותכים לאורך. בעזרת כף או מזלג מוציאים את כל הבשר של החציל ומעבירים למסננת שנמצאת מעל לאיזשהו כלי קיבול כדי שהנוזלים ינוקזו קצת. לגבי הגרעינים – שמועה אומרת שפעם הגרעינים היו מאוד מרים ולכן נהגו להוציא אותם. אני חושב שהיום זה קצת אחרת ולי יצא להתקל רק פעם אחת בחצילים עם גרעינים ממש מרים. אז אני מציע לטעום ולהחליט על המקום. מה שכן אני מציע לגרד את הבשר שנמצא ממש קרוב לקליפה ואפילו לא נורא אם נכנסים חלקי קליפות – זה נותן את הטעם השרוף.

4. מעבירים את ה"בשר" של החציל מהמסננת לכלי, מוסיפים את הלימון והשום לפי הטעם (מלח ופלפל לא חובה לדעתי – שוב, תלוי בטעמכם). מומלץ לנקז את נוזלי החציל כמה שיותר מהר ולערבב אותו עם הלימון כדי שהצבע שלו יישאר בהיר (באוויר הפתוח החציל יהפוך לכהה יותר – גם לא אסון).
5. את הטחינה אפשר להוסיף בשתי דרכים – או להוסיף ולערבב או לעשות מעין "בריכה" מהחציל ובתוכה לשים את הטחינה. מעל יוצקים הרבה שמן זית ואפשר גם פטרוזיליה קצוצה.

אם הצלחתם להגיע עד הסוף (אני הרבה פעמים מסיים את רוב החציל איך שהוא יוצא מהגריל וטובל בלימון) אז כל מה שנשאר זה לקחת פיתה ולהתענג. בתאבון!

חמש התייחסויות ל"דברים"

12 נוב

ג'ורג' קרלין

זה כל מה שאתה צריך בחיים, קצת מקום בשביל הדברים שלך. זו כל המהות של הבית שלך: מקום לשמור את החפצים שלך. אם לא היו לך כל כך הרבה חפצים, לא היית צריך בית. היית יכול להתהלך בעולם כל הזמן
-מתוך מופע סטנד אפ של ג'ורג' קרלין

רבי משה בן מימון

"הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה…"
– מסכת אבות פרק ב ז

הנרי דויד ת'ורו

היו לי שלוש חתיכות של אבן גיר על שולחן העבודה,
אבל הייתי מבועת לגלות שהן דורשות איבוק על בסיס יומי, כש"הרהיטים" במוח שלי
עדיין לא היו נקיים מאבק. כך זרקתי את האבנים מהחלון בתחושת גועל
– מתוך הפרק "כלכלה" בספר "וולדן"

וולטר קירן

כמה שוקלים החיים שלך? דמיין לשניה שאתה נושא תיק גב. אני רוצה שתמלא אותו בכל הדברים שיש לך בחיים… תתחיל מהדברים הקטנים: המדפים, המגרות, חפצי הנוי. אחר כך תתחיל להוסיף דברים יותר גדולים: בגדים, מכשירי חשמל, מנורות, הטלוויזיה שלך… התיק אמור להתחיל להיות די כבד בשלב הזה. אתה ממשיך בדברים גדולים יותר: הספה שלך, המכונית, הבית… אני רוצה שתדחוס את כל אלה לתוך התיק…
– מתוך הסרט "Up in the Air"

לאו צה

כשהאולם מלא בזהב ואבני חן
בעל הבית יהיה עסוק בשמירה
במקום לנוח
-מתוך "ספר הטאו", פרק 9 "סבלנות"

ובנימה אישית

בכל ההתייחסויות המובאות בפוסט הזה יש נימה ביקורתית – בין אם זו ביקורת על כך שאנחנו שופטים אנשים לפי רכושם ולא לפי מי שהם, ובין אם זו העובדה שרכוש רב עלול לגרום לדאגות מיותרות. זה דיון מעניין שנוגע גם לתרבות הצריכה ולבטח אפשר להמשיך ולדוש בו. אבל אני דווקא רוצה לשים דגש על ההיבט ההבחנתי הפעם. אני מציע לכם פעם פשוט לנסות ולהעריך כמה חפצים יש ברשותכם. אני לפעמים עושה את זה. כמו בקליפ מהסרט "up in the air" שמופיע בפוסט הזה אני מנסה להתחיל מהדברים הקטנים, הפיצ'פקס, ממשיך בהערכה של כמה בגדים יש לי, כמה ספרים, כמה דיסקים… זה פשוט לא נגמר. יודעים מה, אני עכשיו יושב ליד המחשב ולהערכתי יש לי יותר מ-100 פריטים שונים על השולחן עבודה. לפעמים אני מתקשה לזכור מתי עבר שבוע מיום א' ועד שבת שלא רכשתי בו שום דבר. ותחשבו על זה. שבת שלום

רוברט וויאט

11 נוב

כתבתי כמה מילים על היוצר הענק הזה, אבל בסוף החלטתי שעדיף פשוט לשמוע אותו. את המלל תוכלו למצוא למטה.

Sea Song מתוך האלבום Rock Bottom

Just as You Are מתוך האלבום Comicopera

What a Wonderful World מתוך האלבום For the Ghosts Within

רוברט וויאט – ביוגרפיה קצרה
רוברט וויאט נולד באנגליה ב-1945 מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. בגיל 21 הוא כבר היווה חלק מרכזי ב"סופט מאשין", להקה שנחשבה לאחת הלהקות החלוציות והמשפיעות בעולם בשנות ה-60 ביחד עם פינק פלויד, אך אין בעובדה זו להעיד על המשך חייו של וויאט.
בגיל 25 הוא נאלץ לעזוב את הלהקה בעקבות סכסוכים פנימיים. כך הוא משחזר את הארוע: "למעשה אין לי זכרונות חיוביים מהלהקה הזאת בכלל, בגלל ההשפלה של להזרק משם בסופו של דבר. מעולם לא הצלחתי לשחזר את הבטחון העצמי שלי אחרי זה. אני שמח אם אנשים נהנו מסופט משין כי זה אומר שזה לא היה בזבוז מוחלט של זמן. אבל מבחינתי – יצאתי מהלהקה בלי הרבה כבוד עצמי, בלי כסף, בלי כלום בעצם."
חוסר המזל של וויאט נמשך כשבגיל 28 במהלך מסיבה רווית אלכוהול הוא נפל מחלון הקומה ה-4 והפך למשותק בפלג גופו התחתון. את החוויה הזו דווקא וויאט מזכיר כתחילת ההתבגרות שלו.
בגיל 29 הוא הצליח להתברג בפעם היחידה בקריירה שלו למצעד הפזמונים הבריטי כשעשה קאבר די בנאלי ל"I'm a believer". ההקלטה של השיר נעשתה בעקבות לחצים של חברת תקליטים בריטית קטנה שהחלה את דרכה וניסתה להכניס כמה שיותר סינגלים לרדיו שנקראת עד היום "וירג'ין רקורדס". על הקאבר אמר וויאט: "לא באמת התכוונתי לעשות את זה".
באותה שנה של הפציעה והקלטת הסינגל עשה וויאט עוד משהו. הוא הקליט את "rock bottom", אלבום שקיבל ביקורות מדהימות וזכה לבין 5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 5) ל-9.5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 10). את רוב המילים הוא כתב לפני התאונה, אבל מרגע שהחל את תקופת האשפוז הוא עבד על הלחנים והעיבודים כאחוז תזזית.
פרט לאלבום נוסף שיצא קצת אחרי rock bottom וויאט לא הקליט שום דבר משמעותי במיוחד עד סוף שנות ה-90 המאוחרות.

אבל למה פתאום נזכרתי בזה?
ב-2007 וויאט הצטרף ללייבל הבריטי העצמאי "דומינו" (בו חברים גם ה"ארקטיק מנקיז", "פרנץ פרדיננד" ואליוט סמית') ומאז הוא העניק לעולם שני אלבומים מרגשים ומרתקים שאחד מהם יצא ממש לפני מספר שבועות והם: "comicopera" ו-"for the ghosts within". האלבומים עמוסים ברגשות ומעובדים בצורה חכמה שמשלבת צליל עשיר ויוצא דופן עם מימד אישי ואנושי. יש שם הרבה כינורות, כלי נשיפה, הרבה ג'אז ואת הקול הנפלא של וויאט עליו אמרה ביורק "הוא זמר יוצא מן הכלל. יש לו מנעד מדהים, משהו כמו 5 או 6 אוקטבות. מה שבאמת מעניין בנוגע למנעד שלו זה שלכל אוקטבה יש אופי שונה לחלוטין."

ובנימה אישית – לא יודע למה זה חשוב לי, אבל אני ממש מקווה שגם אתם אוהבים לשמוע את המוסיקה שלו. נראה לי שזה גם ממש מתאים לסופ"ש האפרורי הבא עלינו.

לסיום רציתי לשים תמונה שלו, אבל אני מרגיש חובה להוסיף גם תמונה שלו עם אשתו אלפי. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, ונראה לי שאת כל המילים היפות שטום וויטס אמר על אשתו (מהפוסט הקודם בבלוג) אפשר לסכם בתמונה הזו:

רשומה סתווית: 6 נקודות ואפילוג על טום וויטס

1 נוב

1.
כשהמבקר המוסיקלי דניאל דורצ'הולז נדרש לתאר את טום וויטס הוא עשה זאת כך: "קולו נשמע כאילו הוטבע בבורבון, הושאר תלוי בבית-עישון למספר חודשים ולבסוף נלקח החוצה ונדרס על ידי רכב". וויטס שלמד מוסיקה בתיכון, הושפע מעבודתו בתור שומר במועדון לילה ובתחילת הקריירה שלו ניסה לשרטט את חייהם של אותם "no-bodys" שיכורים שיושבים בדיינר עד השעות הקטנות של הלילה, את האהבות הנכזבות והייסורים שטמונים בחובן. האירוניה היא שעם ההצלחה וסיבובי ההופעות הארוכים לאורך המדינה, הוא נהפך בעצמו לשתיין עייף שמתמודד עם אורח חייו.

2.
כשאאודי ביקשו להשתמש בשירו של וויטס "innocent when you dream" באחת הפרסומות שלהם בספרד הוא סרב ואז החברה החליטה להקליט שיר מאוד דומה לטובת העניין. וויטס תבע אותם ולאחר מכן צוטט כשאמר שאאודי כנראה טעו בשם השיר וחשבו שמדובר ב"Innocent when you scheme". במקרה אחר "פריטו-ליי" ביקשו להשתמש בשירו "step right up", וויטס סרב גם במקרה זה, שוב הוקלט שיר דומה ושוב וויטס זכה בתביעה, האירוניה היא שהשיר הספציפי הזה הוא סוג של כתב-אישום כנגד פרסומות בכלל. לסיכום פרק זה בחייו אני רוצה לצטט מדבריו: "לכאורה, המחמאה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו מעניקה לאמנים בימינו זה להשתתף בפרסומת – רצוי בעירום ותוך גרגור על מכסה מנוע של מכונית חדשה. אני בקשיחות ובאופן חוזר סירבתי לכבוד המפוקפק"

3.
ב-78 הדמות המיוחדת שטום וויטס הפגין בהופעותיו הוכיחה את עצמה כמתאימה לקולנוע וכך הוא החל בקריירה מקבילה של משחק והלחנה לסרטים. הוא היה מועמד לאוסקר על המוסיקה שהלחין לסרט "one from the heart" של קופולה. הבונוס על העבודה על הסרט היה הפגישה עם קייתלין ברנן, מחזאית במקצועה. הם נישאו ועבדו ביחד על כמה פרוייקטים בתחום הדרמה והקולנוע, ביניהם המחזות the black rider ו"עליסה בארץ הפלאות".

4.
תקראו את המילים המרגשות האלה שטום וויטס אמר על קייתלין, הלוואי ואני אוכל לדבר על מישהו אחר בעולם ככה: "אני חושב שאנחנו משחיזים אחד את השני כמו סכינים. יש לה דמיון חסר-פחד. היא כותבת מילים שהם כמו חלומות והיא שמה את הלב שלה בתוך כל הדברים. היא אהבה האמיתית שלי. אין מישהו שאני סומך עליו יותר עם מוסיקה, או החיים. ויש לה קצב מצויין, והיא מוצאת מנגינות שהן כל כך מרתקות ומוזרות. רוב השינויים המהותיים שעברתי מבחינה מוסיקלית ובתור בנאדם התחילו כשנפגשנו. היא הבן-אדם שלפיו אני מודד את כל האחרים." וזה בא מבנאדם שכמה שנים לפני שפגש אותה ענה בתשובה לשאלה האם הוא רוצה להתחתן: "בטח, אני אפילו רוצה ילדים. לראשון אני אקרא 'תרד מהשטיח' ולשני – 'גם אתה'".

5.
ובאמת, הפגישה עם ברנן גרמה לשינוי אצל וויטס. משנת 83 ולמשך 10 שנים עבר וויטס לאולפן "איילנד". מעתה, הוא עשה הרבה פחות בלדות מלנכוליות ושירי בארים חשוכים והתמקד ב… איך נקרא לזה – ניסויים מוסיקליים. הרבה כלי נשיפה, הרבה צלילים יוצאי דופן (אלמנטים שהגיעו לכדי שלמות באלבומים "swordfishtrombones" ו"raindogs") וגם כל מיני דברים כמו לשיר דרך מגה-פון:

6.
אני לא יודע בדיוק מאיפה זה בא כי בחיים לא ראיתי התייחסות שלו לנושא או לשיר, אבל בדיסק המשולש שלו שיצא ב-2006 הוא שם את השיר "road to peace" – שבע דקות ו-17 שניות שמכילות את אחת ההתייחסויות המוסיקליות הטובות ביותר לטעמי למצב באזורנו. "הם ממלאים את לב הילדים בשנאה כדי שילחמו במלחמה של אנשים זקנים וימותו על הדרך לשלום".

אפילוג
"מי המוסיקאי האהוב עליך" עשויה להיות שאלה ילדותית ומאוסה כי ברור שיש סגנונות ותקופות והרבה מוכשרים ונוגעים ללב ופורצי דרך. ובכל זאת, אתם מוזמנים לשאול אותי את השאלה הזאת בכל יום ובכל שעה כי כבר קרוב ל-7 שנים יש לי תשובה ברורה.
וויטס הוא אמן שמאז ומתמיד עשה את מה שהוא רצה ואהב: הוא מופיע רק לפעמים, באולמות אינטימיים ובדר"כ במקומות פחות זוהרים כמו דרום ארה"ב ומזרח אירופה. הוא לא מפחד לנסות הרמוניות משונות או להפתיע את קהל מאזיניו הקבוע בדיסק שונה ממה שהכירו. הוא מלחין ומשחק בקולנוע וכותב שירים פוליטיים לעת זקנה. ולמרות שהוא מעלה על הבמה דמויות שונות ומשונות – הוא תמיד נשאר אותנטי ונאמן לעצמו. והכי חשוב – הוא תמיד מרגש אותי.

ועוד דבר קטן:
את הצ'אנס שלי עם טום וויטס קיבלתי במזל – פשפוש בין אלבומים בחנות מוסיקה קטנה הובילה אותי להחליט לקנות את closing time בלי להכיר את וויטס. עכשיו יש לי במקרה עותק נוסף של הדיסק ואני אשמח לתת אותו למישהו שרוצה את הצ'אנס שלו. אז פשוט תגידו לי או תשאירו תגובה אם זה מעניין אתכם ונעשה הגרלה קטנה.

גלגלי צדק, גלגלי חסד

23 אוק

הקדמה: השבוע הוחלט בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי 14 הנערים שהואשמו באונס נערה בת 15 יופנו לתהליך גישור בו יסכמו שני הצדדים על הודאה בסעיפים פחותים. יש לציין כי כתב האישום המקורי כולל עשרות עבירות בהם סעיפי אונס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, סיוע לאונס, תקיפה ומעשי סדום.

ועכשיו לקצת טאו:

עצות לשר המשפט

כמו אהבה
שלא צריכה סיבה
כך גם
צדק אמיתי
הוא מעבר
לכל החוקים

אל תחשוב על חוק
חשוב על חסד

כשהחסד אובד
מגיע תורה של אהבת אנוש
כשאהבת אנוש אובדת
בא תור הצדיקות
בהעדר צדיקות מופיע הפולחן

הפולחן

הוא

סבלנות

שנתערערה

אמונה

שנחלשה

וראשית

מבוכה

אחרית דבר: השבוע התפרצה תופעה פייסבוקית מגעילה במיוחד: בנות מפרסמות סטטוסים עם רמיזות מיניות כגון "אני אוהבת על המכתבה". הטרנד אמור לעורר מודעות לסרטן השד… מממ, אוקיי, לא בדיוק הבנתי מה הקשר אבל נניח, מטרה ראויה וכו'. ההודעה שנשלחה בסתר בין חברות הפייסבוק הכילה את הנושא: girl power והסבירה כי יש לרשום איפה אוהבים לשים את התיק וחשוב! לא לספר על כך לבנים! וואו, חסמב"ה למתקדמים. מצטער להרוס את החגיגה בנות יקרות, אבל תרשו לי להציע שתתחילו לקחת את הכוח הנשי שלכן קצת יותר ברצינות ולא להזנות אותו, נראה לי שיש כבר מספיק אנשים בעולמנו שמחזקים את המשוואה הפסולה "אשה=סקס".