חמש התייחסויות ל"דברים"

ג'ורג' קרלין

זה כל מה שאתה צריך בחיים, קצת מקום בשביל הדברים שלך. זו כל המהות של הבית שלך: מקום לשמור את החפצים שלך. אם לא היו לך כל כך הרבה חפצים, לא היית צריך בית. היית יכול להתהלך בעולם כל הזמן
-מתוך מופע סטנד אפ של ג'ורג' קרלין

רבי משה בן מימון

"הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה…"
– מסכת אבות פרק ב ז

הנרי דויד ת'ורו

היו לי שלוש חתיכות של אבן גיר על שולחן העבודה,
אבל הייתי מבועת לגלות שהן דורשות איבוק על בסיס יומי, כש"הרהיטים" במוח שלי
עדיין לא היו נקיים מאבק. כך זרקתי את האבנים מהחלון בתחושת גועל
– מתוך הפרק "כלכלה" בספר "וולדן"

וולטר קירן

כמה שוקלים החיים שלך? דמיין לשניה שאתה נושא תיק גב. אני רוצה שתמלא אותו בכל הדברים שיש לך בחיים… תתחיל מהדברים הקטנים: המדפים, המגרות, חפצי הנוי. אחר כך תתחיל להוסיף דברים יותר גדולים: בגדים, מכשירי חשמל, מנורות, הטלוויזיה שלך… התיק אמור להתחיל להיות די כבד בשלב הזה. אתה ממשיך בדברים גדולים יותר: הספה שלך, המכונית, הבית… אני רוצה שתדחוס את כל אלה לתוך התיק…
– מתוך הסרט "Up in the Air"

לאו צה

כשהאולם מלא בזהב ואבני חן
בעל הבית יהיה עסוק בשמירה
במקום לנוח
-מתוך "ספר הטאו", פרק 9 "סבלנות"

ובנימה אישית

בכל ההתייחסויות המובאות בפוסט הזה יש נימה ביקורתית – בין אם זו ביקורת על כך שאנחנו שופטים אנשים לפי רכושם ולא לפי מי שהם, ובין אם זו העובדה שרכוש רב עלול לגרום לדאגות מיותרות. זה דיון מעניין שנוגע גם לתרבות הצריכה ולבטח אפשר להמשיך ולדוש בו. אבל אני דווקא רוצה לשים דגש על ההיבט ההבחנתי הפעם. אני מציע לכם פעם פשוט לנסות ולהעריך כמה חפצים יש ברשותכם. אני לפעמים עושה את זה. כמו בקליפ מהסרט "up in the air" שמופיע בפוסט הזה אני מנסה להתחיל מהדברים הקטנים, הפיצ'פקס, ממשיך בהערכה של כמה בגדים יש לי, כמה ספרים, כמה דיסקים… זה פשוט לא נגמר. יודעים מה, אני עכשיו יושב ליד המחשב ולהערכתי יש לי יותר מ-100 פריטים שונים על השולחן עבודה. לפעמים אני מתקשה לזכור מתי עבר שבוע מיום א' ועד שבת שלא רכשתי בו שום דבר. ותחשבו על זה. שבת שלום

רוברט וויאט

כתבתי כמה מילים על היוצר הענק הזה, אבל בסוף החלטתי שעדיף פשוט לשמוע אותו. את המלל תוכלו למצוא למטה.

Sea Song מתוך האלבום Rock Bottom

Just as You Are מתוך האלבום Comicopera

What a Wonderful World מתוך האלבום For the Ghosts Within

רוברט וויאט – ביוגרפיה קצרה
רוברט וויאט נולד באנגליה ב-1945 מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. בגיל 21 הוא כבר היווה חלק מרכזי ב"סופט מאשין", להקה שנחשבה לאחת הלהקות החלוציות והמשפיעות בעולם בשנות ה-60 ביחד עם פינק פלויד, אך אין בעובדה זו להעיד על המשך חייו של וויאט.
בגיל 25 הוא נאלץ לעזוב את הלהקה בעקבות סכסוכים פנימיים. כך הוא משחזר את הארוע: "למעשה אין לי זכרונות חיוביים מהלהקה הזאת בכלל, בגלל ההשפלה של להזרק משם בסופו של דבר. מעולם לא הצלחתי לשחזר את הבטחון העצמי שלי אחרי זה. אני שמח אם אנשים נהנו מסופט משין כי זה אומר שזה לא היה בזבוז מוחלט של זמן. אבל מבחינתי – יצאתי מהלהקה בלי הרבה כבוד עצמי, בלי כסף, בלי כלום בעצם."
חוסר המזל של וויאט נמשך כשבגיל 28 במהלך מסיבה רווית אלכוהול הוא נפל מחלון הקומה ה-4 והפך למשותק בפלג גופו התחתון. את החוויה הזו דווקא וויאט מזכיר כתחילת ההתבגרות שלו.
בגיל 29 הוא הצליח להתברג בפעם היחידה בקריירה שלו למצעד הפזמונים הבריטי כשעשה קאבר די בנאלי ל"I'm a believer". ההקלטה של השיר נעשתה בעקבות לחצים של חברת תקליטים בריטית קטנה שהחלה את דרכה וניסתה להכניס כמה שיותר סינגלים לרדיו שנקראת עד היום "וירג'ין רקורדס". על הקאבר אמר וויאט: "לא באמת התכוונתי לעשות את זה".
באותה שנה של הפציעה והקלטת הסינגל עשה וויאט עוד משהו. הוא הקליט את "rock bottom", אלבום שקיבל ביקורות מדהימות וזכה לבין 5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 5) ל-9.5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 10). את רוב המילים הוא כתב לפני התאונה, אבל מרגע שהחל את תקופת האשפוז הוא עבד על הלחנים והעיבודים כאחוז תזזית.
פרט לאלבום נוסף שיצא קצת אחרי rock bottom וויאט לא הקליט שום דבר משמעותי במיוחד עד סוף שנות ה-90 המאוחרות.

אבל למה פתאום נזכרתי בזה?
ב-2007 וויאט הצטרף ללייבל הבריטי העצמאי "דומינו" (בו חברים גם ה"ארקטיק מנקיז", "פרנץ פרדיננד" ואליוט סמית') ומאז הוא העניק לעולם שני אלבומים מרגשים ומרתקים שאחד מהם יצא ממש לפני מספר שבועות והם: "comicopera" ו-"for the ghosts within". האלבומים עמוסים ברגשות ומעובדים בצורה חכמה שמשלבת צליל עשיר ויוצא דופן עם מימד אישי ואנושי. יש שם הרבה כינורות, כלי נשיפה, הרבה ג'אז ואת הקול הנפלא של וויאט עליו אמרה ביורק "הוא זמר יוצא מן הכלל. יש לו מנעד מדהים, משהו כמו 5 או 6 אוקטבות. מה שבאמת מעניין בנוגע למנעד שלו זה שלכל אוקטבה יש אופי שונה לחלוטין."

ובנימה אישית – לא יודע למה זה חשוב לי, אבל אני ממש מקווה שגם אתם אוהבים לשמוע את המוסיקה שלו. נראה לי שזה גם ממש מתאים לסופ"ש האפרורי הבא עלינו.

לסיום רציתי לשים תמונה שלו, אבל אני מרגיש חובה להוסיף גם תמונה שלו עם אשתו אלפי. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, ונראה לי שאת כל המילים היפות שטום וויטס אמר על אשתו (מהפוסט הקודם בבלוג) אפשר לסכם בתמונה הזו:

רשומה סתווית: 6 נקודות ואפילוג על טום וויטס

1.
כשהמבקר המוסיקלי דניאל דורצ'הולז נדרש לתאר את טום וויטס הוא עשה זאת כך: "קולו נשמע כאילו הוטבע בבורבון, הושאר תלוי בבית-עישון למספר חודשים ולבסוף נלקח החוצה ונדרס על ידי רכב". וויטס שלמד מוסיקה בתיכון, הושפע מעבודתו בתור שומר במועדון לילה ובתחילת הקריירה שלו ניסה לשרטט את חייהם של אותם "no-bodys" שיכורים שיושבים בדיינר עד השעות הקטנות של הלילה, את האהבות הנכזבות והייסורים שטמונים בחובן. האירוניה היא שעם ההצלחה וסיבובי ההופעות הארוכים לאורך המדינה, הוא נהפך בעצמו לשתיין עייף שמתמודד עם אורח חייו.

2.
כשאאודי ביקשו להשתמש בשירו של וויטס "innocent when you dream" באחת הפרסומות שלהם בספרד הוא סרב ואז החברה החליטה להקליט שיר מאוד דומה לטובת העניין. וויטס תבע אותם ולאחר מכן צוטט כשאמר שאאודי כנראה טעו בשם השיר וחשבו שמדובר ב"Innocent when you scheme". במקרה אחר "פריטו-ליי" ביקשו להשתמש בשירו "step right up", וויטס סרב גם במקרה זה, שוב הוקלט שיר דומה ושוב וויטס זכה בתביעה, האירוניה היא שהשיר הספציפי הזה הוא סוג של כתב-אישום כנגד פרסומות בכלל. לסיכום פרק זה בחייו אני רוצה לצטט מדבריו: "לכאורה, המחמאה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו מעניקה לאמנים בימינו זה להשתתף בפרסומת – רצוי בעירום ותוך גרגור על מכסה מנוע של מכונית חדשה. אני בקשיחות ובאופן חוזר סירבתי לכבוד המפוקפק"

3.
ב-78 הדמות המיוחדת שטום וויטס הפגין בהופעותיו הוכיחה את עצמה כמתאימה לקולנוע וכך הוא החל בקריירה מקבילה של משחק והלחנה לסרטים. הוא היה מועמד לאוסקר על המוסיקה שהלחין לסרט "one from the heart" של קופולה. הבונוס על העבודה על הסרט היה הפגישה עם קייתלין ברנן, מחזאית במקצועה. הם נישאו ועבדו ביחד על כמה פרוייקטים בתחום הדרמה והקולנוע, ביניהם המחזות the black rider ו"עליסה בארץ הפלאות".

4.
תקראו את המילים המרגשות האלה שטום וויטס אמר על קייתלין, הלוואי ואני אוכל לדבר על מישהו אחר בעולם ככה: "אני חושב שאנחנו משחיזים אחד את השני כמו סכינים. יש לה דמיון חסר-פחד. היא כותבת מילים שהם כמו חלומות והיא שמה את הלב שלה בתוך כל הדברים. היא אהבה האמיתית שלי. אין מישהו שאני סומך עליו יותר עם מוסיקה, או החיים. ויש לה קצב מצויין, והיא מוצאת מנגינות שהן כל כך מרתקות ומוזרות. רוב השינויים המהותיים שעברתי מבחינה מוסיקלית ובתור בנאדם התחילו כשנפגשנו. היא הבן-אדם שלפיו אני מודד את כל האחרים." וזה בא מבנאדם שכמה שנים לפני שפגש אותה ענה בתשובה לשאלה האם הוא רוצה להתחתן: "בטח, אני אפילו רוצה ילדים. לראשון אני אקרא 'תרד מהשטיח' ולשני – 'גם אתה'".

5.
ובאמת, הפגישה עם ברנן גרמה לשינוי אצל וויטס. משנת 83 ולמשך 10 שנים עבר וויטס לאולפן "איילנד". מעתה, הוא עשה הרבה פחות בלדות מלנכוליות ושירי בארים חשוכים והתמקד ב… איך נקרא לזה – ניסויים מוסיקליים. הרבה כלי נשיפה, הרבה צלילים יוצאי דופן (אלמנטים שהגיעו לכדי שלמות באלבומים "swordfishtrombones" ו"raindogs") וגם כל מיני דברים כמו לשיר דרך מגה-פון:

6.
אני לא יודע בדיוק מאיפה זה בא כי בחיים לא ראיתי התייחסות שלו לנושא או לשיר, אבל בדיסק המשולש שלו שיצא ב-2006 הוא שם את השיר "road to peace" – שבע דקות ו-17 שניות שמכילות את אחת ההתייחסויות המוסיקליות הטובות ביותר לטעמי למצב באזורנו. "הם ממלאים את לב הילדים בשנאה כדי שילחמו במלחמה של אנשים זקנים וימותו על הדרך לשלום".

אפילוג
"מי המוסיקאי האהוב עליך" עשויה להיות שאלה ילדותית ומאוסה כי ברור שיש סגנונות ותקופות והרבה מוכשרים ונוגעים ללב ופורצי דרך. ובכל זאת, אתם מוזמנים לשאול אותי את השאלה הזאת בכל יום ובכל שעה כי כבר קרוב ל-7 שנים יש לי תשובה ברורה.
וויטס הוא אמן שמאז ומתמיד עשה את מה שהוא רצה ואהב: הוא מופיע רק לפעמים, באולמות אינטימיים ובדר"כ במקומות פחות זוהרים כמו דרום ארה"ב ומזרח אירופה. הוא לא מפחד לנסות הרמוניות משונות או להפתיע את קהל מאזיניו הקבוע בדיסק שונה ממה שהכירו. הוא מלחין ומשחק בקולנוע וכותב שירים פוליטיים לעת זקנה. ולמרות שהוא מעלה על הבמה דמויות שונות ומשונות – הוא תמיד נשאר אותנטי ונאמן לעצמו. והכי חשוב – הוא תמיד מרגש אותי.

ועוד דבר קטן:
את הצ'אנס שלי עם טום וויטס קיבלתי במזל – פשפוש בין אלבומים בחנות מוסיקה קטנה הובילה אותי להחליט לקנות את closing time בלי להכיר את וויטס. עכשיו יש לי במקרה עותק נוסף של הדיסק ואני אשמח לתת אותו למישהו שרוצה את הצ'אנס שלו. אז פשוט תגידו לי או תשאירו תגובה אם זה מעניין אתכם ונעשה הגרלה קטנה.

גלגלי צדק, גלגלי חסד

הקדמה: השבוע הוחלט בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי 14 הנערים שהואשמו באונס נערה בת 15 יופנו לתהליך גישור בו יסכמו שני הצדדים על הודאה בסעיפים פחותים. יש לציין כי כתב האישום המקורי כולל עשרות עבירות בהם סעיפי אונס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, סיוע לאונס, תקיפה ומעשי סדום.

ועכשיו לקצת טאו:

עצות לשר המשפט

כמו אהבה
שלא צריכה סיבה
כך גם
צדק אמיתי
הוא מעבר
לכל החוקים

אל תחשוב על חוק
חשוב על חסד

…

כשהחסד אובד
מגיע תורה של אהבת אנוש
כשאהבת אנוש אובדת
בא תור הצדיקות
בהעדר צדיקות מופיע הפולחן

הפולחן

הוא

סבלנות

שנתערערה

אמונה

שנחלשה

וראשית

מבוכה

אחרית דבר: השבוע התפרצה תופעה פייסבוקית מגעילה במיוחד: בנות מפרסמות סטטוסים עם רמיזות מיניות כגון "אני אוהבת על המכתבה". הטרנד אמור לעורר מודעות לסרטן השד… מממ, אוקיי, לא בדיוק הבנתי מה הקשר אבל נניח, מטרה ראויה וכו'. ההודעה שנשלחה בסתר בין חברות הפייסבוק הכילה את הנושא: girl power והסבירה כי יש לרשום איפה אוהבים לשים את התיק וחשוב! לא לספר על כך לבנים! וואו, חסמב"ה למתקדמים. מצטער להרוס את החגיגה בנות יקרות, אבל תרשו לי להציע שתתחילו לקחת את הכוח הנשי שלכן קצת יותר ברצינות ולא להזנות אותו, נראה לי שיש כבר מספיק אנשים בעולמנו שמחזקים את המשוואה הפסולה "אשה=סקס".

מחזור ליום כיפור

מתוך "ספר הטאו" \ לאו צה, בתרגום ניסים אמון

16. התחדשות

הקדש עצמך להשגת שלווה
רוקן עצמך משאיפות אחרות
מי שהירבה להתרוקן
ישאר בסוף עם שלווה גדולה

כזה הוא העולם
מיליון דברים מופיעים יחד
ומיליון דברים נסוגים
הביטו בצמחי הבר
שהנצו לזמן קצר ופרחו בהדר
ואחר כך שבים
לנוח באדמה

אני רואה את הדברים עולים
ורואה אותם נעלמים
מחזוריות של לידה ושיבה
יש בה יופי ושלווה

ההתחדשות
היא בשלום עם עצמה
לכל הדברים יש גורל
מחזור הגורל קרוי נצח
ידיעת הנצח קרויה בינה

אם תכעס על הנצח
תפר את השלווה
אם תאהב את הנצח
תוכל לחבק כל

בהיותך חובק כל
תשיג את הגדולת
באחזך בטבעיות
אחד תהיה עם השלמות

גם אם הגוף
זמני הוא
וים אחד נגמר
הטאו
עד כלות הזמן
לא יאונה לו כל רע

לכן
להכיל את הטאו
משמעו לגעת בנצחי
בקיים לעד

מקיף

כל

ישר

במשפט

חסר

פניות

שלם

עליון

ונשגב

הוא

הטאו

אני אוהב לטייל

"Let us first be as simple and well as Nature ourselves,
dispel the clouds which hang over our brows,
and take up a little life into our pores."

– Henry D. Thoreau

באחת הפעמים שטיילתי בנגב החלטתי לפתוח את הבוקר עם וידוי לחבר יקר איתו טיילתי מספר פעמים. אמרתי לו שעד כמה שאני נהנה לטייל איתו ולטייל בכלל ולמרות שאני מצהיר על עצמי כחובב טבע ולינה בחוץ, בתכל'ס, יש הרבה רגעים קשים ולא נעימים בטיול. אז הנה, תרשו לי להתוודות גם בפניכם: אני לא אוהב לישון בשק שינה ואני גם לא אוהב לישון באוהל (ואני עוד פחות אוהב לא להצליח להרדם בשק שינה או באוהל), אני לא אוהב את התחושה של הזיעה שנקרשת על העור ואת השיער שמתמלא באבק ובחול אחרי יומיים-שלושה בחוץ, אני לא אוהב לחיות ממזוודה או תיק, אני לא אוהב לאכול פסטה\אורז\שיבולת שועל באופן בלעדי במשך יותר מיומיים, טיפוס תלול על הר זה לא הבילוי המועדף עליי בשעה הראשונה של הבוקר.
אותו חבר ענה לי בצורה מפתיעה ש-וואלה, גם הוא מרגיש ככה. הוא אומר שלדעתו הקשיים הם אלה שעוזרים לנו להעריך את הטיול ולהנות ממנו בדיעבד: אין כמו שינה מתוקה מתחת לכוכבים אחרי יום הליכה קשה, אין כמו המקלחת החמה עם הסבון והשמפו אחרי טרק, אין כמו לחזור הביתה אחרי נדודים ולישון במיטה שלי, אין כמו פירות וירקות טריים אחרי שבוע של קופסאות שימורים וכמובן – אין כמו לקום בבוקר, לצחצח שיניים בכיור אמיתי, לשתות נס קפה, לאכול פרוסה עם שוקולד ולקרוא את העיתון.

אני מרגיש שבסופו של דבר, הטיול עוזר לנו להעריך את הדברים הכל כך אדירים והכל כך מובנים מאליהם בחיים שלנו – הדברים ה"פשוטים", הטיול נותן לנו ימים ולילות של שקט וניתוק מ"מציאות" החיים שלנו ונותן לנו אפשרות לבחון אותה, הטיול מפגיש אותנו עם האמת של להרגיש את האדמה ולפגוש את הטבע בצורה בלתי-אמצעית (פחות או יותר). אז כשאני אומר שאני אוהב לטייל זה לא אוהב כמו שאני אוהב לאכול פיצה (שזו אהבה פשוטה מאוד) – כשאני אומר שאני אוהב לטייל זה אומר שאני אוהב, שונא, משתדל, מתרגל, חושש, מפחד, מתגבר ועוד ועוד ועוד.

מחר אני נוסע לטייל בגאורגיה, אקח איתי את עצתו של ת'ורו כפי שהגה אותה בזמן שהתבודד ביערות וולדן שבמסצ'וסטס וניסח אותה בספרו "וולדן" (מבטיח להרחיב בנוגע לספר הזה בהקדם) – אשתדל להיות פשוט וכשורה בדומה לטבע, לפוגג את העננים שמעל למצחי ולשאוף קצת חיים לתוך הנקבוביות.

נ.ב. – נראה לי שזה קשור, ואם לא – אז זה שיר טוב בלי קשר:

החרא שבפרסומות חלק 2

כנראה שיש לי כל כך הרבה מטענים שליליים בנוגע לפרסומות שהפוסט הזה הולך להיות טרילוגיה.

אם יורשה לי אני רוצה להתחיל מהשורה התחתונה: אנחנו מוקפים בפרסומות (וזה די חרא). מצאתי מחקר שאומר שילדים נחשפים לכ-40,000 פרסומות בשנה, לא נשמע לי מופרך. יש עם זה כמה בעיות: הראשונה היא שזה מפגע אסתטי ושזה מקיף אותנו בכל מקום אליו נלך. הבעיה היותר חמורה היא שזה ממכר: הצורך למותגים הוא לא מולד, אלא נרכש. לאכול תמיד היה אחלה של דבר, היום – זה ממש תלוי מה אתה אוכל (רצוי מקדונלדס). להיות בקשר עם חברים ובני משפחה זה גם אחלה דבר – אבל רק אם זה דרך סלקום, אינטרנט זהב או דואר ישראל. לטייל זה גם דבר שעשו מימי קדם – היום זה נראה לנו בלתי נתפס לטייל בלי פליז של דה נורת' פייס, תרמיל של מרמוט, מקלות הליכה של בלק דיאמונד וקטטר מעופף של הרצל קרבורטורים (חכו, גם זה יגיע). הרדיפה אחרי מותגים היא דבר מעייף ויקר. אף פעם הרי לא נקנה את הדבר שבאמת יעשה אותנו מאושרים. כל קנייה היא רק מנת סם קצובה עד למנה הבאה. טפיחה קלה לאגו שלנו לפני שהפרסומות (מהחלק הראשון בפוסט הזה) שוב יספרו לנו כמה שאנחנו לא מוצלחים עד שלא נקנה את הדאודורנט בריח שוקולד (החדש).

חוץ מזה, אין לי הרבה מה לחדש בנושא, אז אני רק רוצה לשתף בכמה עבודות נחמדות בנושא:

1.

תנסו לחשוב כמה מותגים אתם מכירים

2. פה יש איזה בלוגר שתיעד את המותגים שמקיפים אותו מהרגע שהוא קם בבוקר. התוצאה: 33 לוגואים ב-33 דקות.

3. הדובדבן שבקצפת: לוגורמה, סרט מדהים של 16 דקות שמורכב כולו מלוגואים ואפילו כולל מוסר השכל:

החרא שבפרסומות

בגן זה היה מקובל לזרוק קובבות חול אחד על השני. אבל כשהיום מנסים לזרוק עליי קובבות, ועוד מחרא, ועוד כשאני יושב בסלון בבית… זה כבר עובר כל גבול.

מה נסגר עם עולם הפרסום של ימינו? הכל מלא בגזענות, שובניזם, שקרים ומניפולציות. כן, כן, אני יודע – אני לא מגלה פה את אמריקה. אבל – יש לי מסר: אני חושב שפעם היה מספיק בעיניי החברות לשים את התמונה של המוצר שלהם על דפי העיתון, ככה המוצר נהפך למוכר בעיניי הלקוח והוא היה ניגש לקחת אותו מהמדף: נניח, סטלה ארטואה שבאירופה היא בירה די פשוטה ממותגת בארץ בתור בירה יוקרתית – זה קצת מניפולטיבי אבל לא נורא וממש בסדר לטעמי. אבל, כנראה שהיום זה כבר לא מספיק, היום צריך לפרוט על איזשהו קומפלקס במוחו של הלקוח ("אני לא יפה מספיק", "אני לא מוצלח מספיק", "אני לא מקדישה מספיק זמן לילדים שלי" וכו') וזה בעייתי. כי יחד עם זה שזה מעלה את המכירות של המוצר זה יוצר תסביכים אצל הצרכנים. אז, אני רוצה לתת פה כמה דוגמאות לפרסומות מגעילות ואיך שאני מבין אותן רק כדי להעביר את המסר מהתת-מודע למודע, ככה נוכל כולנו להגעל ביחד.

axe – טוב, אז קודם כל אפשר לומר – כל הפרסומות שלהן שובניסטיות. מה שחמור יותר זה שהכל שם נעשה "כאילו" בהומור וזה "כאילו" בסדר, אבל בתכלס זה מקבע תפיסות חברתיות עמוק עמוק בתת-מודע שלנו. הבעיות היותר גדולות שלי עם אקס זה איך שהם משחקים על הנקודות הרגישות ביותר של המתבגר והגבר הישראלי: 1. אקס יעזור לך להשיג בנות אידיאליות (אידיאליות=נראות טוב לפי הסטנדרטים הטלוויזיונים, כמובן). 2. אקס יעזור לך להיות "גבר" (שוב, לפי סטנדרטים שהם קבעו). לכן: 1. הסבון של אמא עושה אותך נשי (ובכלל, אמא זה פיכסה). 2. נשים משתעממות בקלות (זה כמובן כולל את כל הנשים בעולם שלא משתעממות בקלות). מי, מי האומלל שיצטרך לתת טיפול פסיכולוגי לילד המחוצ'קן שמסתובב עכשיו כמו טווס ברחבי נס ציונה ובטוח שכל הבנות משתגעות אחריו רק בגלל שיש לו דאודורנט בריח שוקולד???

tide – אני רוצה שנזכור לאורך הפיסקה הבאה שמדובר באבקת כביסה, כן? בפרסומת של טייד אנחנו רואים ילד, די חנון למראה, שקוצר את תהילתו בגן הילדים בזכות העובדה שהחולצה הלבנה המכופתרת שלו (הלכו על סגנון סמארט קז'ואל) לבנה יותר משל ילדים אחרים בגן. כשהוא חוזר הביתה הוא מודה לאמא ואומר שהיא קוסמת. בקיצור, טייד זו גם דרך טובה לעזור לילד החנון שלך להיות פופולרי בגן וגם דרך טובה ליצור אצלו הערצה לאמא. נניח והפרסומת הזאת לא היתה קיימת והיו אומרים לי שחברת הפרסום פיטרה את מי שהציע את הרעיון המופרך הזה, לא הייתי מופתע.

סלקום – טוב, מי שמכיר אותי מכיר את הסלידה העמוקה שלי מהחברה הזאת ובעצם מכל חברות הסלולר. עכשיו הם גילו שבתכלס – הם נותנים שירות די גרוע ויקר. אז מה הם יפרסמו? אמנם, זה היה יכול להיות מצחיק לראות פרסומת לסלקום "אנחנו מציעים לכם חבילה די מסובכת, שבתכלס לא ממש תצליחו להבין מה היא מכילה, אנחנו מחייבים אתכם עליה ל-3 שנים, בעיקרון אנחנו אומרים שזה לא יעלה לכם כסף אבל זה נכון רק אם תדברו 300 דקות בחודש. אה, וגם נוסיף לכם באופן אוטומטי חבילת אינטרנט, חבילת רינגטון, חבילת תוכן וביטוח" אבל גם בחברת הפרסום החליטו שזה לא רעיון טוב. אז הם הלכו על קונספט אחר לגמרי: בואו נעשה סרטונים על אהבה. תכלס, מה רע? מי לא אוהב אהבה? מי לא אוהב סרטונים? אה, ויש עוד רעיון! בואו נעשה כפר מוסיקה, מי לא אוהב מוסיקה? והדובדבן שבקצפת – בואו נגיד שכל לקוחות סלקום זאת משפחה אחת גדולה! תגידו נפלתם על השכל? רוב האנשים במדינה לא מכירים את השכנים שלהם בבניין, אז להיות משפחה של איזה 2 מיליון אנשים??? אשכרה, הם חושבים שאנחנו עד כדי כך זומבים. בתכלס, כנראה שהם צודקים.

אהבה! כוסיות! אחלה! עכשיו לפתוח את הארנק

שמיים אפורים באפריל

יש להקות שאף פעם לא הצלחתי להבין מה כל ההתרגשות סביבן – דיפ פרפל היתה אחת מהן, עד שיום אחד, בזמן שהחנתי את האוטו אחרי בילוי לילי שמעתי משהו יוצא דופן בוקע מהרמקולים ברכב. אמרתי "יאללה נקשיב", לא ידעתי למה אני מקשיב כי פספסתי את ההקדמה אבל ככל שהדקות נקפו הבנתי שאני נחשף למשהו יפהפה. והדקות אכן נקפו – 12 דקות ישבתי באוטו בחנייה – מרותק לרדיו. יש עוד כמה בלבולי שכל בנוגע לשיר הזה אז אני אשים אותם למטה כדי שלא לעקב אתכם עוד בדרך לשמוע את הפנינה הזאת… תבלו:

עוד קצת בלבולי שכל: השיר מורכב מ-3 חלקים בנסיון לשקף את הזכרון האישי של חברי הלהקה מחודש אפריל – יפה אך עצוב. החלק הראשון מנוגן על ידי שניים מחברי הלהקה בלבד ולשם כך הוקלט ב-11 ערוצים. ג'ון לורד מנגן שם פסנתר ואורגן, ריצ'י בלקמור מנגן גיטרה אקוסטית וחשמלית, יאן פייס נשמע ברקע על הטימפני ואת המקהלה הוסיפו בדיעבד. החלק השני הוא העיבדד התזמורתי של ג'ון לורד כוריאציה לנושא ושם משתתפים 2 חלילנים, 2 אבובנים, נגן קרן אנגלית, 2 קלריניסטים, 2 כנרים, נגן ויולה ו-2 צ'לנים. החלק השלישי הוא עוד וריאציה על החלק הראשון עם סאונד יותר "דיפ פרפלי".

פשוט לאהוב

לאחרונה התפרסם מחקר פסיכולוגי שמנסה לפצח את סוד העונג האנושי. אחת המסקנות, בקצרה, היא שההנאה שלנו מושפעת ממה שנדמה לנו שקורה. לדוגמא, כשג'ושוע בל מנגן באולמות הקונצרטים אנשים משלמים ממיטב כספם כדי לשמוע אותו, אך כשהוא ניגן ברכבת התחתית בוושינגטון אנשים טעו לחשוב שהוא מקבץ נדבות ולא הקדישו זמן להקשיב לו.

ואתם בטח מכירים גם את הצד השני של המטבע הזו – ציורים שנחשבים לפסגת היצירה (מוצגים בדר"כ במוזיאונים של אמנות מודרנית), ולי נדמה שאם הם היו מוצגים בגלריה מקומית בכפר-סבא אף אחד לא היה מייחס להם חשיבות רבה מדי (ולא שאני מזלזל).

השאלה היא – האם אנחנו לא מסוגלים להנות ולאהוב גם בלי לדעת מה עומד לפנינו? האם אנחנו מסוגלים לאהוב רק דברים שקיבלו גושפנקא שהם הטובים ביותר או שעלו הרבה כסף? כשהייתי בניו-יורק שנה שעברה שמעתי על "עוגת הגבינה הטובה בעולם" ואפילו הלכתי עד ברוקלין כדי לבדוק הכצעקתה ו-וואלה, לא היה משהו. העוגת גבינה שאמא שלי מכינה מדי פעם ולא קיבלה אף תואר או תעודה – טובה יותר, לטעמי.

אז עם כל המחשבות האלה החלטתי לנסות לייחס יותר חשיבות לדברים היפים שמקיפים אותנו בחיים ולא משנה אם הם נושאים תג מחיר, שם של מותג או חותמת של מבקר רב-ידע. וכך, יצאתי לסיבוב ברחבי העיר כפר סבא עם חבר טוב שהוא גם צלם מוכשר, אוהד פלזנשטיין, וביחד ניסינו לתפוס בפריים את הדברים הפשוטים והיפים שאין לנו מושג למה הם יפים או איך הם "נחשבים", אלה התוצאות (אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה, ועוד הערה קטנה – אני מקווה שלא תטעו לחשוב שזה נראה יפה בגלל כשרון הצילום של אוהד, גם בעיניים הפרימיטיביות שקיבלנו בלידתנו זה נראה יפה):

אז זהו, מסתבר שיש הרבה יופי מסביבנו, כל מה שצריך זה לפקוח את העיניים ולדעת לקבל דברים יפים גם בפשטותם – אולי אנחנו בעצם לא תמיד צריכים להתאמץ להשיג משהו או לשלם עליו ביוקר כדי להעריך אותו.

קצת לינקים:
המאמר המדובר
עוד תמונות של אוהד