קפטן לב-בקר ושיחת בנות

קפטן לב-בקר
השבוע נפטר דון ואן וליט, שהיה אחד מהאמנים המעניינים ופורצי הדרך של המאה העשרים. ואן וליט מייצג את כל מה שיש למאה העשרים להציע: פסיכדליה, אמנות פורצת גבולות ואינדיבידואליזם.
לואן וליט היה מנעד של ארבע וחצי אוקטבות (קצת פחות ממריה קארי ו-וויטני יוסטון, הרבה יותר מכמעט כל זמר אחר שאתם מכירים). הוא ניגן על סקסופון, מפוחית ועוד כמה כלי נשיפה. אבל האמת שהוא בכלל התחיל את דרכו כפסל.

פרנק זאפה, אישיות מעניינת בפני עצמה, פגש אותו כשהיו בתיכון וחיבר אותו למוסיקה. בעקבות המפגש החליט ואן וליט לפרוש מהתיכון, החל לעבוד בחנות נעליים ולכתוב מוסיקה. בנוסף, הוא קיבל מזאפה את שם הבמה המקורי "Captain Beefheart".

פסגת היצירה המוסיקלית שלו היא האלבום "Trout Mask Replica" משנת 1969 שנבחר למקום ה-58 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטונס". במשך שמונה חודשים, 14 שעות ביום, התאמנו חברי להקתו, ה-magic band על 28 שירים שכתב ואן וליט ב-8 וחצי שעות. הוא דרש מהם להגיע לרמת ביצוע מטורפת בקטעי נגינה קשים ביותר. חברי הלהקה גרו כל התקופה בבית שכור בלוס אנג'לס בסיטואציה שתוארה כדומה לכת. יש אפילו כאלה שאומרים שואן וליט השתמש במניעת שינה ומזון כדי לשטוף את מוחם של חברי הלהקה. האלבום הזה מייצג היטב את ואן וליט: הוא הזוי, הוא לא דומה לשום דבר אחר, הוא מורכב, הוא אלים והוא יפה מאוד.

אחרי בערך 20 שנה החליט ואן וליט שנמאס לו ממוסיקה. הוא הפסיק להקליט וחזר לאהבתו מילדות: אמנות פלסטית. הוא צייר במשך כמעט 30 שנה עד שנפטר לפני שבוע מסיבוך של תרשת נפוצה. קצת עצוב לחשוב על זה ככה, אבל מסתבר שגם האנשים המיוחדים ביותר, שלא הסכימו לקבל את מוסכמות החברה ועשו כל חייהם מה שרצו – מתים בסוף. ולא באיזה מוות מיוחד, סתם מוות רגיל כמו כל אחד אחר.

הערה: החלטתי לא לצרף שיר להאזנה כי אני חושב שהשירים של קפטן ביפהארט הם תמיד חלק מתמונה כוללת של אלבום והוצאתם מההקשר הכללי תעשה איתם עוול. מוזמנים להכנס ליו-טיוב ולשמוע את כל האלבום בתור רשימת השמעה בלינק הזה.

שיחת בנות
עוד יוצר עם שם במה מוזר קצת הוא גרג מייקל גיליס, הידוע בשם Girl Talk. גיליס הוא המייצג הבולט של המאה ה-21 (עד כה). בניגוד לואן וליט, האישיות של גיליס לא מעניינת. הוא סתם מישהו. במוסיקה שפירסמה אותו אין אפילו תו אחד שהוא מנגן. בדומה לטרנד ששוטף את העולם בשנים האחרונות, גם גיליס ממחזר. הוא לוקח קטעים מפה ומשם, מלחים אותם וממלא אולמות בקצב מטורף כבר יותר מ-3 שנים. גיליס הוא כאן ועכשיו.

מוסיקאי מודרני בפעולה

גיליס רוכב (ויש שיגידו מוביל) על ז'אנר מוסיקלי חדש יחסית שנקרא "מש-אפ" או "בסטרד-פופ". מה שקורה שם זה הרכבות של שירים חדשים מתוך שירים קיימים. לוקחים קטע תופים מפה, קטע בס משם, כמה חרוזי היפ הופ ממקום אחר והנה שיר חדש. קבלו הדגמה קצרה שבה DJ Earworm יצר קטע חדש מתוך 25 השירים הטובים לשנת 2009 לפי מגזין "בילבורד":

ובחזרה לגיליס, השבוע הוא הוציא את אלבומו השלישי שנקרא "All Day" אחרי שנתיים וחצי של הופעות ברחבי צפון אמריקה. בניגוד לאלבומיו הקודמים (שהאחרון מביניהם נכנס לרשימת עשרת האלבומים הגדולים של 2008 לפי מגזין טיימס), האלבום הזה ממש מרגיש כמו משהו חדש. גיליס הגיע לרמה כזאת של איחוי ואיחוד קטעים משירים עד שכבר קשה להבחין ביניהם. ושתבינו, הוא מערבב שם את ג'ון לנון עם ליידי גאגא ואת רדיוהד עם ג'יי זי.

בנוגע לשאלות של זכויות יוצרים והאם זאת בכלל אמנות יש התייחסויות שונות. בינתיים גיליס ממשיך לטעון שהשירים הם יצירה חדשה שלו ואין בהן הפרת זכויות. כמו כן, הוא מאפשר לקנות את אלבומיו במחיר שהרוכש קובע דרך האתר http://illegal-art.net. עד שתהיה פסיקה אחרת בנושא, אתם מוזמנים להתענג על המוסיקה המקפיצה והכיפית הזאת.

 

ג'ון לנון, סינדי לאופר וג'יי-זי נכנסים לפאב...

נספח א': עוד אלבומי "מש-אפ" מומלצים:
1. Gray Album: ערבוב של האלבום הלבן של הביטלס והאלבום השחור של ג'יי-זי
2.  Disrespect Women Acquire Currency: אלבום מש-אפ של להיטי 2010
3.  Doublecheck Your Head: עיבוד חדש לאלבום של הביסטי בויז "check your head"

רוברט וויאט

כתבתי כמה מילים על היוצר הענק הזה, אבל בסוף החלטתי שעדיף פשוט לשמוע אותו. את המלל תוכלו למצוא למטה.

Sea Song מתוך האלבום Rock Bottom

Just as You Are מתוך האלבום Comicopera

What a Wonderful World מתוך האלבום For the Ghosts Within

רוברט וויאט – ביוגרפיה קצרה
רוברט וויאט נולד באנגליה ב-1945 מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. בגיל 21 הוא כבר היווה חלק מרכזי ב"סופט מאשין", להקה שנחשבה לאחת הלהקות החלוציות והמשפיעות בעולם בשנות ה-60 ביחד עם פינק פלויד, אך אין בעובדה זו להעיד על המשך חייו של וויאט.
בגיל 25 הוא נאלץ לעזוב את הלהקה בעקבות סכסוכים פנימיים. כך הוא משחזר את הארוע: "למעשה אין לי זכרונות חיוביים מהלהקה הזאת בכלל, בגלל ההשפלה של להזרק משם בסופו של דבר. מעולם לא הצלחתי לשחזר את הבטחון העצמי שלי אחרי זה. אני שמח אם אנשים נהנו מסופט משין כי זה אומר שזה לא היה בזבוז מוחלט של זמן. אבל מבחינתי – יצאתי מהלהקה בלי הרבה כבוד עצמי, בלי כסף, בלי כלום בעצם."
חוסר המזל של וויאט נמשך כשבגיל 28 במהלך מסיבה רווית אלכוהול הוא נפל מחלון הקומה ה-4 והפך למשותק בפלג גופו התחתון. את החוויה הזו דווקא וויאט מזכיר כתחילת ההתבגרות שלו.
בגיל 29 הוא הצליח להתברג בפעם היחידה בקריירה שלו למצעד הפזמונים הבריטי כשעשה קאבר די בנאלי ל"I'm a believer". ההקלטה של השיר נעשתה בעקבות לחצים של חברת תקליטים בריטית קטנה שהחלה את דרכה וניסתה להכניס כמה שיותר סינגלים לרדיו שנקראת עד היום "וירג'ין רקורדס". על הקאבר אמר וויאט: "לא באמת התכוונתי לעשות את זה".
באותה שנה של הפציעה והקלטת הסינגל עשה וויאט עוד משהו. הוא הקליט את "rock bottom", אלבום שקיבל ביקורות מדהימות וזכה לבין 5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 5) ל-9.5 כוכבים (במגזינים שמדרגים עד 10). את רוב המילים הוא כתב לפני התאונה, אבל מרגע שהחל את תקופת האשפוז הוא עבד על הלחנים והעיבודים כאחוז תזזית.
פרט לאלבום נוסף שיצא קצת אחרי rock bottom וויאט לא הקליט שום דבר משמעותי במיוחד עד סוף שנות ה-90 המאוחרות.

אבל למה פתאום נזכרתי בזה?
ב-2007 וויאט הצטרף ללייבל הבריטי העצמאי "דומינו" (בו חברים גם ה"ארקטיק מנקיז", "פרנץ פרדיננד" ואליוט סמית') ומאז הוא העניק לעולם שני אלבומים מרגשים ומרתקים שאחד מהם יצא ממש לפני מספר שבועות והם: "comicopera" ו-"for the ghosts within". האלבומים עמוסים ברגשות ומעובדים בצורה חכמה שמשלבת צליל עשיר ויוצא דופן עם מימד אישי ואנושי. יש שם הרבה כינורות, כלי נשיפה, הרבה ג'אז ואת הקול הנפלא של וויאט עליו אמרה ביורק "הוא זמר יוצא מן הכלל. יש לו מנעד מדהים, משהו כמו 5 או 6 אוקטבות. מה שבאמת מעניין בנוגע למנעד שלו זה שלכל אוקטבה יש אופי שונה לחלוטין."

ובנימה אישית – לא יודע למה זה חשוב לי, אבל אני ממש מקווה שגם אתם אוהבים לשמוע את המוסיקה שלו. נראה לי שזה גם ממש מתאים לסופ"ש האפרורי הבא עלינו.

לסיום רציתי לשים תמונה שלו, אבל אני מרגיש חובה להוסיף גם תמונה שלו עם אשתו אלפי. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, ונראה לי שאת כל המילים היפות שטום וויטס אמר על אשתו (מהפוסט הקודם בבלוג) אפשר לסכם בתמונה הזו:

רשומה סתווית: 6 נקודות ואפילוג על טום וויטס

1.
כשהמבקר המוסיקלי דניאל דורצ'הולז נדרש לתאר את טום וויטס הוא עשה זאת כך: "קולו נשמע כאילו הוטבע בבורבון, הושאר תלוי בבית-עישון למספר חודשים ולבסוף נלקח החוצה ונדרס על ידי רכב". וויטס שלמד מוסיקה בתיכון, הושפע מעבודתו בתור שומר במועדון לילה ובתחילת הקריירה שלו ניסה לשרטט את חייהם של אותם "no-bodys" שיכורים שיושבים בדיינר עד השעות הקטנות של הלילה, את האהבות הנכזבות והייסורים שטמונים בחובן. האירוניה היא שעם ההצלחה וסיבובי ההופעות הארוכים לאורך המדינה, הוא נהפך בעצמו לשתיין עייף שמתמודד עם אורח חייו.

2.
כשאאודי ביקשו להשתמש בשירו של וויטס "innocent when you dream" באחת הפרסומות שלהם בספרד הוא סרב ואז החברה החליטה להקליט שיר מאוד דומה לטובת העניין. וויטס תבע אותם ולאחר מכן צוטט כשאמר שאאודי כנראה טעו בשם השיר וחשבו שמדובר ב"Innocent when you scheme". במקרה אחר "פריטו-ליי" ביקשו להשתמש בשירו "step right up", וויטס סרב גם במקרה זה, שוב הוקלט שיר דומה ושוב וויטס זכה בתביעה, האירוניה היא שהשיר הספציפי הזה הוא סוג של כתב-אישום כנגד פרסומות בכלל. לסיכום פרק זה בחייו אני רוצה לצטט מדבריו: "לכאורה, המחמאה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו מעניקה לאמנים בימינו זה להשתתף בפרסומת – רצוי בעירום ותוך גרגור על מכסה מנוע של מכונית חדשה. אני בקשיחות ובאופן חוזר סירבתי לכבוד המפוקפק"

3.
ב-78 הדמות המיוחדת שטום וויטס הפגין בהופעותיו הוכיחה את עצמה כמתאימה לקולנוע וכך הוא החל בקריירה מקבילה של משחק והלחנה לסרטים. הוא היה מועמד לאוסקר על המוסיקה שהלחין לסרט "one from the heart" של קופולה. הבונוס על העבודה על הסרט היה הפגישה עם קייתלין ברנן, מחזאית במקצועה. הם נישאו ועבדו ביחד על כמה פרוייקטים בתחום הדרמה והקולנוע, ביניהם המחזות the black rider ו"עליסה בארץ הפלאות".

4.
תקראו את המילים המרגשות האלה שטום וויטס אמר על קייתלין, הלוואי ואני אוכל לדבר על מישהו אחר בעולם ככה: "אני חושב שאנחנו משחיזים אחד את השני כמו סכינים. יש לה דמיון חסר-פחד. היא כותבת מילים שהם כמו חלומות והיא שמה את הלב שלה בתוך כל הדברים. היא אהבה האמיתית שלי. אין מישהו שאני סומך עליו יותר עם מוסיקה, או החיים. ויש לה קצב מצויין, והיא מוצאת מנגינות שהן כל כך מרתקות ומוזרות. רוב השינויים המהותיים שעברתי מבחינה מוסיקלית ובתור בנאדם התחילו כשנפגשנו. היא הבן-אדם שלפיו אני מודד את כל האחרים." וזה בא מבנאדם שכמה שנים לפני שפגש אותה ענה בתשובה לשאלה האם הוא רוצה להתחתן: "בטח, אני אפילו רוצה ילדים. לראשון אני אקרא 'תרד מהשטיח' ולשני – 'גם אתה'".

5.
ובאמת, הפגישה עם ברנן גרמה לשינוי אצל וויטס. משנת 83 ולמשך 10 שנים עבר וויטס לאולפן "איילנד". מעתה, הוא עשה הרבה פחות בלדות מלנכוליות ושירי בארים חשוכים והתמקד ב… איך נקרא לזה – ניסויים מוסיקליים. הרבה כלי נשיפה, הרבה צלילים יוצאי דופן (אלמנטים שהגיעו לכדי שלמות באלבומים "swordfishtrombones" ו"raindogs") וגם כל מיני דברים כמו לשיר דרך מגה-פון:

6.
אני לא יודע בדיוק מאיפה זה בא כי בחיים לא ראיתי התייחסות שלו לנושא או לשיר, אבל בדיסק המשולש שלו שיצא ב-2006 הוא שם את השיר "road to peace" – שבע דקות ו-17 שניות שמכילות את אחת ההתייחסויות המוסיקליות הטובות ביותר לטעמי למצב באזורנו. "הם ממלאים את לב הילדים בשנאה כדי שילחמו במלחמה של אנשים זקנים וימותו על הדרך לשלום".

אפילוג
"מי המוסיקאי האהוב עליך" עשויה להיות שאלה ילדותית ומאוסה כי ברור שיש סגנונות ותקופות והרבה מוכשרים ונוגעים ללב ופורצי דרך. ובכל זאת, אתם מוזמנים לשאול אותי את השאלה הזאת בכל יום ובכל שעה כי כבר קרוב ל-7 שנים יש לי תשובה ברורה.
וויטס הוא אמן שמאז ומתמיד עשה את מה שהוא רצה ואהב: הוא מופיע רק לפעמים, באולמות אינטימיים ובדר"כ במקומות פחות זוהרים כמו דרום ארה"ב ומזרח אירופה. הוא לא מפחד לנסות הרמוניות משונות או להפתיע את קהל מאזיניו הקבוע בדיסק שונה ממה שהכירו. הוא מלחין ומשחק בקולנוע וכותב שירים פוליטיים לעת זקנה. ולמרות שהוא מעלה על הבמה דמויות שונות ומשונות – הוא תמיד נשאר אותנטי ונאמן לעצמו. והכי חשוב – הוא תמיד מרגש אותי.

ועוד דבר קטן:
את הצ'אנס שלי עם טום וויטס קיבלתי במזל – פשפוש בין אלבומים בחנות מוסיקה קטנה הובילה אותי להחליט לקנות את closing time בלי להכיר את וויטס. עכשיו יש לי במקרה עותק נוסף של הדיסק ואני אשמח לתת אותו למישהו שרוצה את הצ'אנס שלו. אז פשוט תגידו לי או תשאירו תגובה אם זה מעניין אתכם ונעשה הגרלה קטנה.