הודעה
התקנתי אפליקציה חדשה בבלוג שיכולה לעזור לנו לתרום למטרות חשובות. הרעיון הוא שחברות מסחריות תורמות כסף בתמורה להשתתפות בכל מיני סקרים. אני בחרתי שהכסף שייאסף בבלוג יילך לארגון שמספק מים נקיים למדינות עולם שלישי. אני לא מבטיח שזה יקח 5 שניות מזמנכם (אולי קרוב ל10 דקות) אבל כל פעם שתעשו את זה תתרמו כ-2000 ליטר של מים נקיים לאנשים שצריכים את זה. מגניב כמה שקל בימינו להשפיע על דברים שנמצאים כל כך רחוק מאיתנו.
ועכשיו – אייל שני לדוגמא
להלן מקרה מבחן: אדם מבקר בגן חיות ועובר ליד כלוב שבתוכו יש משהו שנראה ככה:
אנחנו קוראים לחיה הזאת "ג'ירפה", זה הכינוי שלה בשפה שלנו. אבל האם זאת המהות של החיה הזאת?אם כן, למה בעברית קוראים לחיה הזאת "גמבוז"? האם תאור מדויק לחיה הזאת יהיה "חיה צהובה וגבוהה עם נקודות שחורות" או "פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים"?
השפה זו הדרך שלנו לתקשר ולתאר דברים שאנחנו רואים או מרגישים, אבל לשפה יש גם הרבה מגבלות. כשאנחנו אומרים ג'ירפה זה די ברור למה הכוונה. אבל כדוגמא – תחשבו על מגוון הרגשות האנושיים. המילה "שמחה" לא יכולה לתאר את כל גווני השמחה שאנחנו חווים במהלך חיינו, וגם לא המילה "עצב". זאת גדולתם של משוררים שמצליחים לתאר רגשות מורכבים באמצעות השפה המוגבלת שלנו. תראו איך יהונתן גפן מצליח לתאר רגשות שהם כל כך ברורים לנו אבל כל כך קשים לתיאור:
שיר אהבה
כשלא היה לי בית,
ידייך היו ביתי.
כבשים לבנים ידייך,
ידייך, אהובתי.כשלא היה לך בית,
בכנף מעילי כסיתיך.
כשלא היה לי אל,
ממעמקים קראתיך.
גם אייל שני, האיש והמחלוקת, מנסה לתאר דברים מופשטים בשפה מוגבלת. למה טועמי יין משתמשים בכל מיני מושגים שבכלל לא קשורים ליין? כי איך אפשר לתאר טעמים כשכל מה שיש לנו בשפה זה "חמוץ", "מתוק", "קר\חם" ו"מעודן". חייבים להשתמש בדימויים והשוואות. כשאייל שני אומר "דומה טעם הבוץ של האספרגוס לטעם הבוץ שבתחתית המקומות שבהם נמצאים הפורלים" אני מבין למה הוא מתכוון (ובחיי שלא טעמתי בוץ מאז גן חובה). אייל שני מסרב לקטלג אוכל בתבניות הקיימות בשפה וזה מה שמראה, לדעתי, את היחס הרציני והבלתי מתפשר שלו לאוכל.
ואיך זה משתקף בחיים שלנו? גם לנו קל מאוד להשתמש בשפה כדי לקטלג ולתאר את מה שקורה לנו. בואו ניקח לדוגמא אנשים בחיינו. יש לנו תיאורים פיזיים כמו "שמן", "לבוש היטב", "רוסי", יש תיאורים מטה-פיזיים כמו "שרמנטי", "קפדן", "מעופף" וככה אנחנו מוגבלים לתאר את האנשים שאנחנו פוגשים. התחושה הפנימית שלנו כלפי בנאדם אף פעם לא נכנסת בדיוק למשבצות האלה, אבל בגלל שהשפה שלנו קובעת את המציאות שלנו יוצא שזו הדרך בה אנחנו מקטלגים. למה צריך לפגוש מישהו פנים מול פנים ולא מספיקות לנו ההגדרות נוסח אתר הכרויות "גובה\משקל\תחביבים". כי יש דברים שקשה עד בלתי ניתן לתאר במילים.
הלוואי ויכולנו להתייחס לאנשים כמו שאייל שני, לדוגמא, מתייחס לאוכל. לסרב להכניס אנשים לתבניות מוכרות. לנסות להבין באמת מי הבנאדם שמולנו ולא לקטלג אותו בדרכים הפשוטות והמוכרות. קצת פחות דעות קדומות, קצת פחות שיפוטיות, קצת יותר אהבה אותנטית.
נספח א'
ולמי שמסכים עם הרעיון אבל קשה עם אייל שני, להלן קטע מתוך הפרק הראשון בספר הטאו מאת לאו-צה:
הדרך
את הטאו הנצחי
לא ניתן לתאר במילים
כל שם אשר אנסה לתת לו
רחוק יהיה משמו האמיתי
ונסים אמון מבאר: "בשמונים הפרקים הבאים יעשה לאו-צה כמיטב יכולתו לתאר את הטאו ולספר עליו בכל דרך אפשרית ומזוויות ראיה שונות. הטאו, פשוט ככל שיהיה, אינו ניתן להבנה בצורה רגילה.
עצתי שלי אל היוצאים למסה בעקבות לאו-צה היא לא לנסות למהר ולהבין, אלא לתת לדברים להספג לאט, להטמע, להשתבח עם הזמן.
חשוב לתת מרחב לזמן ולא להאיץ בו, כדי המסע לעולם לא יגמר, אלא רק ימשיך ויתמלא באהבה."
מתוך "ספר הטאו" \ לאו צה, בתרגום ניסים אמון
utterlysenseless.wordpress.com 