תרומה לעצלנים

הפוסט הזה הולך להיות שונה מבדרך כלל – במקום הגיגים אני אנסה להיות מעשי. לפני כחודש התקנתי אפליקציה לתרומת מים נקיים למדינות עולם שלישי – לא תרומה של כסף – אלא תרומה של זמן. הרעיון הוא שעל כל סקר שקוראי הבלוג ימלאו חברות מסחריות יתרמו כמות מים מסוימת.

עכשיו קלטו את זה: בלי לקום מהכיסא, בבלוג קטן כמו שלי, הצלחנו לתרום קרוב ל-40,000 ליטר מים לאנשים שאין להם מים נקיים. זה לא כל כך הרבה יחסית לעובדה שיש בעולם משהו כמו מיליארד אנשים במצב הזה. אבל זה משהו, לא? זה דרך אגב האתר של הארגון.

אז אמרתי לעצמי, וואלה! ואז אמרתי גם שממש מגניב! והחלטתי למצוא את כל האתרים שאפשר דרכם לתרום בלי לקום מהכיסא ובלי לפתוח את הארנק. תרומה לעצלנים. אז הנה:

The Hunger Site
כנראה האתר שהמציא את כל העניין הזה. הרעיון פשוט: נכנסים לאתר מדי יום, לוחצים על לינק, נחשפים לפרסומות ובתמורה חברות מסחריות תורמות 1.1 כוסות של אוכל לרעבים. אם תבחרו לקנות מוצרים שמפורסמים שם – אוכל נוסף ייתרם לצדקה. האתר הזה קיים כבר 11 שנה וגייס למעלה מ-20 מיליון דולר! בעקבות ההצלחה נפתחו אתרים נוספים: תרומות לחינוך לילדים, תרומות למניעת סרטן השד וכו'. אפשר לבקר בכל אחד מהם ולתרום מדי יום.

Ecology Fund
אתר מאוד דומה ל-the hunger site – גם כאן לחיצת כפתור תהפוך את עולמנו לקצת טוב יותר. המטרות פה הן אקולוגיות ותוכלו לעזור בשימור יערות גשם, הפחתת זיהום אויר וכו'.

Free Rice
האתר הזה מופעל על ידי תכנית המזון של האו"ם ולו שתי מטרות: חינוך ותרומת מזון. האתר מציג שאלות אוצר מילים באנגלית ועל כל שאלה שתפתרו נכון תתרמו 10 גרגירי אורז. אחרי 10 שאלות למישהו בעולם תהיה ארוחת ערב ואתם על הדרך תשפרו קצת את האנגלית.

Social Vibe
הצעקה האחרונה בתחום. כאן תוכלו לפתוח משתמש ולעקוב אחרי התרומות שלכם. אתם עונים על סקרים של חברות מסחריות והן תורמות כסף למטרה שאתם בוחרים – בין אם זה חינוך, אקולוגיה, מזון או אינטרנט אנונימי לבלוגרים איראנים. הסקרים דורשים השקעה מסויימת אבל התרומה יחסית גדולה. זה גם האתר שמפעיל את האפליקציה בבלוג.

One.org
כאן לא רוצים את הכסף שלכם אלא בסה"כ את הקול שלכם. זה ארגון שמקדם פרוייקט למיגור התופעה של ילדים שנולדים עם איידס עד 2015 – היום אנו יודעים איך למנוע הדבקה מאמא לעובר שלה ולכן זה רק עניין של משאבים. תוכלו להצטרף בקלות לעצומה שתועבר למנהיגי העולם.

אמנם זה נכון שהצרות בעולמנו הן גדולות מכדי שנוכל לפתור אותם בלחיצת כפתור. אבל זו גם דרך לעזור. פיט סיגר, זמר הפולק האמריקאי, אמר: "באופן כללי, אני נגד דברים גדולים. אני חושב שהעולם יינצל על ידי מיליוני דברים קטנים". ואני מסכים איתו. יש כאן דרך פשוטה לעשות קצת טוב ואם כולנו נעשה את זה אז אולי זה כבר לא יהיה כל כך קצת.

ולסיכום אני רוצה לשתף בחוויה אישית. לפני קצת יותר משנה ביקרתי בקיימברידג', מסצ'וסטס. הייתי צריך להעביר שם כמה שעות ודי מהר מיציתי את החצרות היפות של הרווארד. התחלתי לשוטט ובמקרה הגעתי למצבת זכרון ל"רעב הגדול של אירלנד". מסתבר שבאמצע המאה ה-19 היה רעב גדול באירלנד בעקבות מחלה ביבולי תפוחי האדמה. מתו ברעב מיליון אנשים ועוד מיליון היגרו מאירלנד. על המצבה כתוב:

Never again should a people starve in a world of plenty

בואו נקווה שיום אחד זה יהיה נכון ולא רק תקווה

שבת שלום

השלום מתחיל בתוכנו

אזהרה: הרשומה הבאה מכילה חומר תעמולתי בעד שלום. לא עם אויב חיצוני אלא דווקא עם חלק בנו, בשר מבשרנו – הבטן שלנו. אני אנסה לצייר תמונה כללית של שדה הקרב, אנסה להסביר למה הגיע הזמן לעשות שלום עם הבטן שלנו ומה עשויים להיות פירות התהליך.

רקע היסטורי
האמת שבבסיסו, בטן זה אחלה של דבר. יש שם כל מיני אברים נחמדים שעוזרים לנו לעכל אוכל, לסנן רעלים ואפילו להביא חיים לעולם! אמנם בעברית הלב נתפס כאזור הרגשות לאורך ההסטוריה, אך בשפות אחרות הבטן היא דווקא מקור הרגשות, מכאן נשגרו ביטויים כמו "תחושת בטן", "בטן מלאה (על מישהו)". בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה התפתח מחול שמדגיש את תנועת הבטן שמקורו בטקסים דתיים – מה שמוכר לנו היום כריקודי בטן.
אז למה בימינו בטן הפכה להיות כזה אזור מוקצה בגוף שאנחנו משתדלים להצניע ולהסתיר באמצעות כל מיני מחוכים ותרגילי כושר?

איזו בטן…
קצת קשה להתייחס למושגים כמו טוב או רע. אז לטובת העניין אני רוצה להציב כקריטריונים שני מרכיבים לבחינת הבטן שלנו: אסתטיקה ובריאות. עכשיו עם שני הקריטריונים האלה אני רוצה שנסתכל על התמונות הבאות:

טוב, אז אם שרדתם את החלחלה הרגעית שייתכן ונוצרה מאחת התמונות אני רוצה שנשווה אותן קצת. בנוגע למה יפה יותר אני אתייחס עוד מעט, לבינתיים בואו נדבר על בריאות. לכולנו ברור ש"למראית העין הבחורה מצד ימין יותר בריאה אבל איזו הפתעה! דווקא הבחור (כן, זה בחור) השמן מצד שמאל בריא יותר". אז אני כבר אספר לכם שבצד שמאל אתם רואים את ב.ק.ס.איינגר, אחד המורים הגדולים ביותר ליוגה בהיסטוריה שנבחר כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין טיימס בשנת 2004. חוץ מזה הוא כבר חצה את גיל 92 במדינה שתוחלת החיים בה היא 68 (בעצם, תוחלת החיים היתה 38 בהודו כשאיינגר נולד) ותראו איזה קטע – יש לו בטן! (ועוד איזו בטן…)
אז אני לא בא לטעון שמשקל עודף זה בריא אבל אני כן אומר שבטן בולטת זה לאו דווקא מסוכן לבריאות. לבטן משוחררת יש הרבה יתרונות בריאותיים: זה תורם לפעילות הנשימה והעיכול וגם מוריד את המתח הנפשי הבלתי פוסק של "איך נראת הבטן שלי"

וככה נראה איינגר עם חולצה

עכשיו בואו נדבר על אסתטיקה
להגיד שבטן שטוחה זה באופן מוחלט יותר יפה מבטן משוחררת ובולטת זה פשוט לא נכון. לדעתי, בטן של אישה בהריון לדוגמא זה אחד הדברים הכי יפים שגוף האדם יכול להציע. כדוגמא נוספת – רבים מהאנשים החיים במדינות עולם שלישי חושבים שבטן שמנה זה דבר מאוד מושך. דבר זה נובע כנראה מהבנה לא-מודעת שבנאדם עם בטן שמנה הוא בנאדם שיש לו כסף לקנות אוכל. כן, כן, הבנה תת הכרתית שבנאדם הוא עשיר גורמת למשיכה גופנית אליו.
אז למה אנחנו נמשכים לאנשים עם בטן שטוחה? אולי זה בגלל כל מיני תובנות תת הכרתיות שלנו שאלה אנשים עם יכולת שליטה עצמית או יכולת התמדה. ואולי זה בגלל כל מיני בעלי אינטרסים שמרוויחים כסף מהשאיפה שלנו לגוף שנחשב "יפה". תנסו לחפש בגוגל "בטן" \ "בטן יפה" ואפילו "בטן בריאה" ותגלו שרובן המוחלט של התוצאות מקשר לחברות מסחריות שיעזרו לנו להגיע לאידיאל היופי, כליל השלמות – "ריבועים בבטן".
לעומת זאת, באופן אבולוציוני ההעדפה תמיד תהיה זיווג עם אדם שיש לו קצת בטן. אצל בנות זה מעיד על פריון ואצל בנים על כוח ועמידות.
לסיכום אפשר לומר שאידיאל היופי זה דבר שמשתנה בין תקופות ובין תרבויות. לכן, לא חייבים להאמין לכל התמונות בז'ורנלים.

איזה כיף
וואלה, בשלב הזה אני אפסיק לנסות לשכנע. אני רק אספר לכם קצת מחוויותיו של אדם משוחרר:
מאז שהגעתי להשלמה עם הבטן שלי חיי השתפרו. בעצם, אני עדיין תופס את עצמי לפעמים מכווץ את שרירי הבטן ללא צורך בנסיעות, מול המחשב ובסיטואציות חברתיות. אז, אני ישר משחרר את הבטן ומגלה איך כל הגוף מרפה יחד איתה, האויר זורם ביתר קלות לריאות והחיים נראים טוב יותר.

 

ולעדכון קצר
עד כה קוראי הבלוג תרמו, בלי לקום מהכיסא, יותר מ-20,000 ליטר של מים נקיים לאנשים שאין להם גישה למים נקיים מ-17 מדינות שונות. אפילו אם אתם סקפטיים – זה מאוד משמח אותי לראות את מד-הגלונים של מים נקיים עולה ועולה – אז בבקשה, אפילו אם זה רק בשביל לשמח אותי – תמשיכו להשתתף בפרוייקט.

שבת שלום!

אייל שני לדוגמא

הודעה
התקנתי אפליקציה חדשה בבלוג שיכולה לעזור לנו לתרום למטרות חשובות. הרעיון הוא שחברות מסחריות תורמות כסף בתמורה להשתתפות בכל מיני סקרים. אני בחרתי שהכסף שייאסף בבלוג יילך לארגון שמספק מים נקיים למדינות עולם שלישי. אני לא מבטיח שזה יקח 5 שניות מזמנכם (אולי קרוב ל10 דקות) אבל כל פעם שתעשו את זה תתרמו כ-2000 ליטר של מים נקיים לאנשים שצריכים את זה. מגניב כמה שקל בימינו להשפיע על דברים שנמצאים כל כך רחוק מאיתנו.

ועכשיו – אייל שני לדוגמא

להלן מקרה מבחן: אדם מבקר בגן חיות ועובר ליד כלוב שבתוכו יש משהו שנראה ככה:

אנחנו קוראים לחיה הזאת "ג'ירפה", זה הכינוי שלה בשפה שלנו. אבל האם זאת המהות של החיה הזאת?אם כן, למה בעברית קוראים לחיה הזאת "גמבוז"? האם תאור מדויק לחיה הזאת יהיה "חיה צהובה וגבוהה עם נקודות שחורות" או "פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים"?

השפה זו הדרך שלנו לתקשר ולתאר דברים שאנחנו רואים או מרגישים, אבל לשפה יש גם הרבה מגבלות. כשאנחנו אומרים ג'ירפה זה די ברור למה הכוונה. אבל כדוגמא – תחשבו על מגוון הרגשות האנושיים. המילה "שמחה" לא יכולה לתאר את כל גווני השמחה שאנחנו חווים במהלך חיינו, וגם לא המילה "עצב". זאת גדולתם של משוררים שמצליחים לתאר רגשות מורכבים באמצעות השפה המוגבלת שלנו. תראו איך יהונתן גפן מצליח לתאר רגשות שהם כל כך ברורים לנו אבל כל כך קשים לתיאור:

שיר אהבה
כשלא היה לי בית,
ידייך היו ביתי.
כבשים לבנים ידייך,
ידייך, אהובתי.

כשלא היה לך בית,
בכנף מעילי כסיתיך.
כשלא היה לי אל,
ממעמקים קראתיך.

גם אייל שני, האיש והמחלוקת, מנסה לתאר דברים מופשטים בשפה מוגבלת. למה טועמי יין משתמשים בכל מיני מושגים שבכלל לא קשורים ליין? כי איך אפשר לתאר טעמים כשכל מה שיש לנו בשפה זה "חמוץ", "מתוק", "קר\חם" ו"מעודן". חייבים להשתמש בדימויים והשוואות. כשאייל שני אומר "דומה טעם הבוץ של האספרגוס לטעם הבוץ שבתחתית המקומות שבהם נמצאים הפורלים" אני מבין למה הוא מתכוון (ובחיי שלא טעמתי בוץ מאז גן חובה). אייל שני מסרב לקטלג אוכל בתבניות הקיימות בשפה וזה מה שמראה, לדעתי, את היחס הרציני והבלתי מתפשר שלו לאוכל.

ואיך זה משתקף בחיים שלנו? גם לנו קל מאוד להשתמש בשפה כדי לקטלג ולתאר את מה שקורה לנו. בואו ניקח לדוגמא אנשים בחיינו. יש לנו תיאורים פיזיים כמו "שמן", "לבוש היטב", "רוסי", יש תיאורים מטה-פיזיים כמו "שרמנטי", "קפדן", "מעופף" וככה אנחנו מוגבלים לתאר את האנשים שאנחנו פוגשים. התחושה הפנימית שלנו כלפי בנאדם אף פעם לא נכנסת בדיוק למשבצות האלה, אבל בגלל שהשפה שלנו קובעת את המציאות שלנו יוצא שזו הדרך בה אנחנו מקטלגים. למה צריך לפגוש מישהו פנים מול פנים ולא מספיקות לנו ההגדרות נוסח אתר הכרויות "גובה\משקל\תחביבים". כי יש דברים שקשה עד בלתי ניתן לתאר במילים.

הלוואי ויכולנו להתייחס לאנשים כמו שאייל שני, לדוגמא, מתייחס לאוכל. לסרב להכניס אנשים לתבניות מוכרות. לנסות להבין באמת מי הבנאדם שמולנו ולא לקטלג אותו בדרכים הפשוטות והמוכרות. קצת פחות דעות קדומות, קצת פחות שיפוטיות, קצת יותר אהבה אותנטית.

נספח א'

ולמי שמסכים עם הרעיון אבל קשה עם אייל שני, להלן קטע מתוך הפרק הראשון בספר הטאו מאת לאו-צה:

הדרך

את הטאו הנצחי
לא ניתן לתאר במילים
כל שם אשר אנסה לתת לו
רחוק יהיה משמו האמיתי

ונסים אמון מבאר: "בשמונים הפרקים הבאים יעשה לאו-צה כמיטב יכולתו לתאר את הטאו ולספר עליו בכל דרך אפשרית ומזוויות ראיה שונות. הטאו, פשוט ככל שיהיה, אינו ניתן להבנה בצורה רגילה.
עצתי שלי אל היוצאים למסה בעקבות לאו-צה היא לא לנסות למהר ולהבין, אלא לתת לדברים להספג לאט, להטמע, להשתבח עם הזמן.
חשוב לתת מרחב לזמן ולא להאיץ בו, כדי המסע לעולם לא יגמר, אלא רק ימשיך ויתמלא באהבה."

הזן של יורם טהרלב

תזה א'

יש שירים שפשוט מאוד להתאהב בהם בשמיעה ראשונה. מקצתם של השירים האלה הם שירים שהולכים איתנו מאז הילדות ותמיד כיף לשמוע אותם שוב ושוב. לפעמים שירי הילדות היפים האלה מכילים בחובם ערך מוסף שמכוחו של הרגל לא הקדשנו אליו מחשבה. כזה הוא "תן לי" שנכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן ע"י גידי קורן ויגאל בשן שגם ביצע אותו. תקראו את המילים המקסימות האלה:

"תן לי" בכתב ידו של טהרלב (מתוך אתרו http://www.taharlev.com/)

תזה ב'

בסוף שנות ה-90 פורסם בארה"ב ספר שנקרא "the power of now", שהפך עם השנים לרב-מכר ותורגם ל-33 שפות כולל עברית ("כוחו של הרגע הזה" \ אקהרט טול \ הוצאת "פראג"). אקהרט טול (במקור אולריך טול) שסבל מילדות עצובה בגרמניה, ספרד ואנגליה כותב כי בלילה מסויים לאחר תקופה של ייסורים הוא הרגיש שהוא עובר חוויה רוחנית משמעותית וקם בבוקר כאדם חדש ומואר. את חוויותיו ונסיונו לאחר כ-10 שנים לאחר אותו לילה גורלי הוא חולק עם קוראי הספר. ומה הוא אומר שם בעצם (בקצרה)?

"עבור האגו הרגע הנוכחי כמעט ולא קיים. רק העבר והעתיד חשובים. האגו דואג לשמור את העבר חי תמיד, משום שבלעדיו-מי אתם? הוא משליך את עצמו שוב ושוב אל העתיד כדי להבטיח את המשך קיומו ולחפש אחר פורקן או סיפוק כלשהם. הוא אומר: יום אחד כאשר דבר זה או אחר יקרה, אני אהיה בסדר, מאושר, שליו. אפילו כשנראה שהאגו מתעניין בהווה, מה שהוא רואה בעצם אינו ההווה, משום שהוא מסתכל עליו באמצעות עיני העבר."

טול טוען שהעבר והעתיד הם אשליות של המוח שלנו. שימו לב:

"האם אי פעם חוויתם, עשיתם, חשבתם, או הרגשתם משהו מחוץ לרגע הזה? האם אתם חושבים שזה יקרה אי-פעם? האם משהו יכול להתרחש או להיות מחוץ לרגע הזה? התשובה מובנת מאליה, לא? מעולם לא התרחש דבר בעבר. הוא התרחש ברגע הזה. לעולם לא יתרחש דבר בעתיד. הוא יתרחש ברגע הזה. מה שאתם תופשים כעבר הוא עקבות זכרון המאוחסן במוח של הווה קודם. כאשר אתם נזכרים בעבר אתם מפעילים מחדש את הזכרון – ואתם עושים זאת עכשיו. העתיד הוא הרגע הזה מדומיין, השלכה של המוח. כאשר העתיד מגיע הוא מגיע תמיד בצורת הרגע הזה."

ועוד טוען טול שהמפתח לאושר בעולמנו הוא התמקדות בהווה:

צמצם את חייך לרגע הזה. מצבך הנוכחי עשוי להיות עתיר בעיות – כמו רוב מצבי החיים – אבל נסה לברר אם יש לך בעיה כלשהי כרגע. לא מחר או בעוד עשר דקות, אלא עכשיו. האם עכשיו יש לך בעיה כלשהי?השתמשו במלוא החושים שלכם. היו היכן שאתם. התבוננו סביב. התבוננו, אל תפרשו. ראו את האור, את הצורות, את הצבעים את המרקמים: היו מודעים לנוכחות השקטה של כל דבר. היו מודעים למרחב שמאפשר לכל דבר להיות. הקשיבו לצלילים: אל תשפטו אותם. הקשיבו לשקט שמתחת לצלילים. תגעו בדבר כלשהוא, חושו והכירו בהוויתו. התבוננו בקצב נשימתכם. חושו את האויר זורם פנימה והחוצה, חושו את אנרגיית החיים בתוך גופכם. אפשרו לכל דבר להיות, מבפנים ומבחוץ. אפשרו את קיומם של כל הדברים באשר הם. נועו עמוק אל תוך העכשיו."

סינתזה

הנה מה שכותב טהרלב על שירו "תן לי" (מתוך אתרו http://www.taharlev.com/):

"השיר מביא את הרעיון האקזיסטנציאליסטי: חייה את ההווה ואל תעסיק את עצמך לא בעבר ולא בעתיד. אחד מחכמי יהדות ספרד אמר לפני כאלף שנה: אדם חייב לסלק מחייו את הצער ואת הדאגה. את הצער, משום שזה כאב על מה שכבר היה, ואת הדאגה משום שזה כאב על מה שעתיד להיות. שניהם מיותרים, כי אין השפעה עליהם. מה שחשוב זה מה שקורה כרגע. זו המציאות היחידה."

 

 

 

שבת שלום

 

מויקיפדיה באהבה – א'

הרבה אנשים מתארים את התקופה שלנו כ"עידן המידע" או "עידן התקשורת" בגלל שהיום כל ילד שמחזיק ביד פלאפון נמצא נגיש למידע כה רב שגם אם יזכה לגלגול חיים נוסף הוא לא יוכל לכסות את כולו. אני מניח שזה נכון עובדתית, אבל אם כן – איפה כל אותם ילדים שהיו אמורים להיות בעלי ידע כל כך נרחב על עולמנו?

אז מדי פעם כשיעלה לי ערך מעניין בראש אני אנסה לגשר על הפער בין הקיים למנוצל ולתמצת פה בבלוג הצנוע שלי ערך ויקיפדיה להנאתנו. והפעם – מאמא תרזה. אני מתעקש לקרוא לה "מאמא" ולא "האם תרזה" כי בעיני מאמא זו מילה עם משמעות – מאמא זו מילה שמתארת את כל הערכים האמהיים – היין (החלק הנשי ב"יין ויאנג") בעולם. מאמא זה אהבה, דאגה, חמלה, רכות. תמיד הבנתי שמאמא תרזה זה דרך לתאר את הטוב האולטימטיבי אבל אף פעם לא ידעתי בדיוק מי היא היתה ומה עשתה. אז הנה:

בין השנים 1930 ל-1948 למדה האם תרזה גאוגרפיה וקטשיזם (מקראה של עיקרי הנצרות) באופן אוטודידקטי ובבית ספר לא רשמי, בית ספרה בכלכותה. מאוחר יותר אמרה האם תרזה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו לה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה, בספטמבר 1946 קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". תרזה אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?"

בשנת 1948 היא קיבלה היתר מהאפיפיור דאז, באמצעות הארכיבישוף של כלכותה, לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית. היא עזבה את בית ספרה, ולאחר קורס רפואה קצר יחד עם האחיות של לורטו בפטנה (Patna) חזרה לכלכותה, שם מצאה מקום לינה זמני. היא ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כספית.

בשנת 1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המסיונרים של הצדקה" או "מסדר המסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, הערומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה וכיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים,אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying), בית חולים ואכסניית חינם הפועלת עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. לאחר זמן מה, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים, והאם תרזה זכתה לסיוע ניכר בפעילות גמילות החסדים שלה בדמות כספי תרומות רבים שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים רבים.

בשנת 1965, אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות. פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. האכסניה ובית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה, ולבסוף גם בארצות רבות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בין היתר, פעל המסדר גם באלבניה, המדינה ממנה באו הוריה. בשנת 1996פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. כיום, זוקפים את תהילתה הרבה בעיקר לזכות סרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם, שמודפס ויוצא לאורעד היום. תוך כדי הכנת הסרט התיעודי, צולמו חלק מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, ולהפתעת עולם, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. האם תרזה לא הגיבה לעניין, אולם אחרים הסבירו זאת בעובדה שהסרט צולם בסרט צילום שלקודאק, שהיה חדיש ואיכותי יחסית לזמנו. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

בשנת 1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. תרזה אמרה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו".

בשנת 1991 באה האם תרזה לראשונה לאזור שממנו באו הוריה, טירנה שבאלבניה, ופתחה שם מסיון.

אחת הצטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא.

 

חמש התייחסויות ל"דברים"

ג'ורג' קרלין

זה כל מה שאתה צריך בחיים, קצת מקום בשביל הדברים שלך. זו כל המהות של הבית שלך: מקום לשמור את החפצים שלך. אם לא היו לך כל כך הרבה חפצים, לא היית צריך בית. היית יכול להתהלך בעולם כל הזמן
-מתוך מופע סטנד אפ של ג'ורג' קרלין

רבי משה בן מימון

"הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה, מרבה עבדים מרבה גזל, מרבה שפחות מרבה זימה…"
– מסכת אבות פרק ב ז

הנרי דויד ת'ורו

היו לי שלוש חתיכות של אבן גיר על שולחן העבודה,
אבל הייתי מבועת לגלות שהן דורשות איבוק על בסיס יומי, כש"הרהיטים" במוח שלי
עדיין לא היו נקיים מאבק. כך זרקתי את האבנים מהחלון בתחושת גועל
– מתוך הפרק "כלכלה" בספר "וולדן"

וולטר קירן

כמה שוקלים החיים שלך? דמיין לשניה שאתה נושא תיק גב. אני רוצה שתמלא אותו בכל הדברים שיש לך בחיים… תתחיל מהדברים הקטנים: המדפים, המגרות, חפצי הנוי. אחר כך תתחיל להוסיף דברים יותר גדולים: בגדים, מכשירי חשמל, מנורות, הטלוויזיה שלך… התיק אמור להתחיל להיות די כבד בשלב הזה. אתה ממשיך בדברים גדולים יותר: הספה שלך, המכונית, הבית… אני רוצה שתדחוס את כל אלה לתוך התיק…
– מתוך הסרט "Up in the Air"

לאו צה

כשהאולם מלא בזהב ואבני חן
בעל הבית יהיה עסוק בשמירה
במקום לנוח
-מתוך "ספר הטאו", פרק 9 "סבלנות"

ובנימה אישית

בכל ההתייחסויות המובאות בפוסט הזה יש נימה ביקורתית – בין אם זו ביקורת על כך שאנחנו שופטים אנשים לפי רכושם ולא לפי מי שהם, ובין אם זו העובדה שרכוש רב עלול לגרום לדאגות מיותרות. זה דיון מעניין שנוגע גם לתרבות הצריכה ולבטח אפשר להמשיך ולדוש בו. אבל אני דווקא רוצה לשים דגש על ההיבט ההבחנתי הפעם. אני מציע לכם פעם פשוט לנסות ולהעריך כמה חפצים יש ברשותכם. אני לפעמים עושה את זה. כמו בקליפ מהסרט "up in the air" שמופיע בפוסט הזה אני מנסה להתחיל מהדברים הקטנים, הפיצ'פקס, ממשיך בהערכה של כמה בגדים יש לי, כמה ספרים, כמה דיסקים… זה פשוט לא נגמר. יודעים מה, אני עכשיו יושב ליד המחשב ולהערכתי יש לי יותר מ-100 פריטים שונים על השולחן עבודה. לפעמים אני מתקשה לזכור מתי עבר שבוע מיום א' ועד שבת שלא רכשתי בו שום דבר. ותחשבו על זה. שבת שלום

גלגלי צדק, גלגלי חסד

הקדמה: השבוע הוחלט בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי 14 הנערים שהואשמו באונס נערה בת 15 יופנו לתהליך גישור בו יסכמו שני הצדדים על הודאה בסעיפים פחותים. יש לציין כי כתב האישום המקורי כולל עשרות עבירות בהם סעיפי אונס בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים, סיוע לאונס, תקיפה ומעשי סדום.

ועכשיו לקצת טאו:

עצות לשר המשפט

כמו אהבה
שלא צריכה סיבה
כך גם
צדק אמיתי
הוא מעבר
לכל החוקים

אל תחשוב על חוק
חשוב על חסד

…

כשהחסד אובד
מגיע תורה של אהבת אנוש
כשאהבת אנוש אובדת
בא תור הצדיקות
בהעדר צדיקות מופיע הפולחן

הפולחן

הוא

סבלנות

שנתערערה

אמונה

שנחלשה

וראשית

מבוכה

אחרית דבר: השבוע התפרצה תופעה פייסבוקית מגעילה במיוחד: בנות מפרסמות סטטוסים עם רמיזות מיניות כגון "אני אוהבת על המכתבה". הטרנד אמור לעורר מודעות לסרטן השד… מממ, אוקיי, לא בדיוק הבנתי מה הקשר אבל נניח, מטרה ראויה וכו'. ההודעה שנשלחה בסתר בין חברות הפייסבוק הכילה את הנושא: girl power והסבירה כי יש לרשום איפה אוהבים לשים את התיק וחשוב! לא לספר על כך לבנים! וואו, חסמב"ה למתקדמים. מצטער להרוס את החגיגה בנות יקרות, אבל תרשו לי להציע שתתחילו לקחת את הכוח הנשי שלכן קצת יותר ברצינות ולא להזנות אותו, נראה לי שיש כבר מספיק אנשים בעולמנו שמחזקים את המשוואה הפסולה "אשה=סקס".

אני אוהב לטייל

"Let us first be as simple and well as Nature ourselves,
dispel the clouds which hang over our brows,
and take up a little life into our pores."

– Henry D. Thoreau

באחת הפעמים שטיילתי בנגב החלטתי לפתוח את הבוקר עם וידוי לחבר יקר איתו טיילתי מספר פעמים. אמרתי לו שעד כמה שאני נהנה לטייל איתו ולטייל בכלל ולמרות שאני מצהיר על עצמי כחובב טבע ולינה בחוץ, בתכל'ס, יש הרבה רגעים קשים ולא נעימים בטיול. אז הנה, תרשו לי להתוודות גם בפניכם: אני לא אוהב לישון בשק שינה ואני גם לא אוהב לישון באוהל (ואני עוד פחות אוהב לא להצליח להרדם בשק שינה או באוהל), אני לא אוהב את התחושה של הזיעה שנקרשת על העור ואת השיער שמתמלא באבק ובחול אחרי יומיים-שלושה בחוץ, אני לא אוהב לחיות ממזוודה או תיק, אני לא אוהב לאכול פסטה\אורז\שיבולת שועל באופן בלעדי במשך יותר מיומיים, טיפוס תלול על הר זה לא הבילוי המועדף עליי בשעה הראשונה של הבוקר.
אותו חבר ענה לי בצורה מפתיעה ש-וואלה, גם הוא מרגיש ככה. הוא אומר שלדעתו הקשיים הם אלה שעוזרים לנו להעריך את הטיול ולהנות ממנו בדיעבד: אין כמו שינה מתוקה מתחת לכוכבים אחרי יום הליכה קשה, אין כמו המקלחת החמה עם הסבון והשמפו אחרי טרק, אין כמו לחזור הביתה אחרי נדודים ולישון במיטה שלי, אין כמו פירות וירקות טריים אחרי שבוע של קופסאות שימורים וכמובן – אין כמו לקום בבוקר, לצחצח שיניים בכיור אמיתי, לשתות נס קפה, לאכול פרוסה עם שוקולד ולקרוא את העיתון.

אני מרגיש שבסופו של דבר, הטיול עוזר לנו להעריך את הדברים הכל כך אדירים והכל כך מובנים מאליהם בחיים שלנו – הדברים ה"פשוטים", הטיול נותן לנו ימים ולילות של שקט וניתוק מ"מציאות" החיים שלנו ונותן לנו אפשרות לבחון אותה, הטיול מפגיש אותנו עם האמת של להרגיש את האדמה ולפגוש את הטבע בצורה בלתי-אמצעית (פחות או יותר). אז כשאני אומר שאני אוהב לטייל זה לא אוהב כמו שאני אוהב לאכול פיצה (שזו אהבה פשוטה מאוד) – כשאני אומר שאני אוהב לטייל זה אומר שאני אוהב, שונא, משתדל, מתרגל, חושש, מפחד, מתגבר ועוד ועוד ועוד.

מחר אני נוסע לטייל בגאורגיה, אקח איתי את עצתו של ת'ורו כפי שהגה אותה בזמן שהתבודד ביערות וולדן שבמסצ'וסטס וניסח אותה בספרו "וולדן" (מבטיח להרחיב בנוגע לספר הזה בהקדם) – אשתדל להיות פשוט וכשורה בדומה לטבע, לפוגג את העננים שמעל למצחי ולשאוף קצת חיים לתוך הנקבוביות.

נ.ב. – נראה לי שזה קשור, ואם לא – אז זה שיר טוב בלי קשר:

החרא שבפרסומות חלק 2

כנראה שיש לי כל כך הרבה מטענים שליליים בנוגע לפרסומות שהפוסט הזה הולך להיות טרילוגיה.

אם יורשה לי אני רוצה להתחיל מהשורה התחתונה: אנחנו מוקפים בפרסומות (וזה די חרא). מצאתי מחקר שאומר שילדים נחשפים לכ-40,000 פרסומות בשנה, לא נשמע לי מופרך. יש עם זה כמה בעיות: הראשונה היא שזה מפגע אסתטי ושזה מקיף אותנו בכל מקום אליו נלך. הבעיה היותר חמורה היא שזה ממכר: הצורך למותגים הוא לא מולד, אלא נרכש. לאכול תמיד היה אחלה של דבר, היום – זה ממש תלוי מה אתה אוכל (רצוי מקדונלדס). להיות בקשר עם חברים ובני משפחה זה גם אחלה דבר – אבל רק אם זה דרך סלקום, אינטרנט זהב או דואר ישראל. לטייל זה גם דבר שעשו מימי קדם – היום זה נראה לנו בלתי נתפס לטייל בלי פליז של דה נורת' פייס, תרמיל של מרמוט, מקלות הליכה של בלק דיאמונד וקטטר מעופף של הרצל קרבורטורים (חכו, גם זה יגיע). הרדיפה אחרי מותגים היא דבר מעייף ויקר. אף פעם הרי לא נקנה את הדבר שבאמת יעשה אותנו מאושרים. כל קנייה היא רק מנת סם קצובה עד למנה הבאה. טפיחה קלה לאגו שלנו לפני שהפרסומות (מהחלק הראשון בפוסט הזה) שוב יספרו לנו כמה שאנחנו לא מוצלחים עד שלא נקנה את הדאודורנט בריח שוקולד (החדש).

חוץ מזה, אין לי הרבה מה לחדש בנושא, אז אני רק רוצה לשתף בכמה עבודות נחמדות בנושא:

1.

תנסו לחשוב כמה מותגים אתם מכירים

2. פה יש איזה בלוגר שתיעד את המותגים שמקיפים אותו מהרגע שהוא קם בבוקר. התוצאה: 33 לוגואים ב-33 דקות.

3. הדובדבן שבקצפת: לוגורמה, סרט מדהים של 16 דקות שמורכב כולו מלוגואים ואפילו כולל מוסר השכל:

החרא שבפרסומות

בגן זה היה מקובל לזרוק קובבות חול אחד על השני. אבל כשהיום מנסים לזרוק עליי קובבות, ועוד מחרא, ועוד כשאני יושב בסלון בבית… זה כבר עובר כל גבול.

מה נסגר עם עולם הפרסום של ימינו? הכל מלא בגזענות, שובניזם, שקרים ומניפולציות. כן, כן, אני יודע – אני לא מגלה פה את אמריקה. אבל – יש לי מסר: אני חושב שפעם היה מספיק בעיניי החברות לשים את התמונה של המוצר שלהם על דפי העיתון, ככה המוצר נהפך למוכר בעיניי הלקוח והוא היה ניגש לקחת אותו מהמדף: נניח, סטלה ארטואה שבאירופה היא בירה די פשוטה ממותגת בארץ בתור בירה יוקרתית – זה קצת מניפולטיבי אבל לא נורא וממש בסדר לטעמי. אבל, כנראה שהיום זה כבר לא מספיק, היום צריך לפרוט על איזשהו קומפלקס במוחו של הלקוח ("אני לא יפה מספיק", "אני לא מוצלח מספיק", "אני לא מקדישה מספיק זמן לילדים שלי" וכו') וזה בעייתי. כי יחד עם זה שזה מעלה את המכירות של המוצר זה יוצר תסביכים אצל הצרכנים. אז, אני רוצה לתת פה כמה דוגמאות לפרסומות מגעילות ואיך שאני מבין אותן רק כדי להעביר את המסר מהתת-מודע למודע, ככה נוכל כולנו להגעל ביחד.

axe – טוב, אז קודם כל אפשר לומר – כל הפרסומות שלהן שובניסטיות. מה שחמור יותר זה שהכל שם נעשה "כאילו" בהומור וזה "כאילו" בסדר, אבל בתכלס זה מקבע תפיסות חברתיות עמוק עמוק בתת-מודע שלנו. הבעיות היותר גדולות שלי עם אקס זה איך שהם משחקים על הנקודות הרגישות ביותר של המתבגר והגבר הישראלי: 1. אקס יעזור לך להשיג בנות אידיאליות (אידיאליות=נראות טוב לפי הסטנדרטים הטלוויזיונים, כמובן). 2. אקס יעזור לך להיות "גבר" (שוב, לפי סטנדרטים שהם קבעו). לכן: 1. הסבון של אמא עושה אותך נשי (ובכלל, אמא זה פיכסה). 2. נשים משתעממות בקלות (זה כמובן כולל את כל הנשים בעולם שלא משתעממות בקלות). מי, מי האומלל שיצטרך לתת טיפול פסיכולוגי לילד המחוצ'קן שמסתובב עכשיו כמו טווס ברחבי נס ציונה ובטוח שכל הבנות משתגעות אחריו רק בגלל שיש לו דאודורנט בריח שוקולד???

tide – אני רוצה שנזכור לאורך הפיסקה הבאה שמדובר באבקת כביסה, כן? בפרסומת של טייד אנחנו רואים ילד, די חנון למראה, שקוצר את תהילתו בגן הילדים בזכות העובדה שהחולצה הלבנה המכופתרת שלו (הלכו על סגנון סמארט קז'ואל) לבנה יותר משל ילדים אחרים בגן. כשהוא חוזר הביתה הוא מודה לאמא ואומר שהיא קוסמת. בקיצור, טייד זו גם דרך טובה לעזור לילד החנון שלך להיות פופולרי בגן וגם דרך טובה ליצור אצלו הערצה לאמא. נניח והפרסומת הזאת לא היתה קיימת והיו אומרים לי שחברת הפרסום פיטרה את מי שהציע את הרעיון המופרך הזה, לא הייתי מופתע.

סלקום – טוב, מי שמכיר אותי מכיר את הסלידה העמוקה שלי מהחברה הזאת ובעצם מכל חברות הסלולר. עכשיו הם גילו שבתכלס – הם נותנים שירות די גרוע ויקר. אז מה הם יפרסמו? אמנם, זה היה יכול להיות מצחיק לראות פרסומת לסלקום "אנחנו מציעים לכם חבילה די מסובכת, שבתכלס לא ממש תצליחו להבין מה היא מכילה, אנחנו מחייבים אתכם עליה ל-3 שנים, בעיקרון אנחנו אומרים שזה לא יעלה לכם כסף אבל זה נכון רק אם תדברו 300 דקות בחודש. אה, וגם נוסיף לכם באופן אוטומטי חבילת אינטרנט, חבילת רינגטון, חבילת תוכן וביטוח" אבל גם בחברת הפרסום החליטו שזה לא רעיון טוב. אז הם הלכו על קונספט אחר לגמרי: בואו נעשה סרטונים על אהבה. תכלס, מה רע? מי לא אוהב אהבה? מי לא אוהב סרטונים? אה, ויש עוד רעיון! בואו נעשה כפר מוסיקה, מי לא אוהב מוסיקה? והדובדבן שבקצפת – בואו נגיד שכל לקוחות סלקום זאת משפחה אחת גדולה! תגידו נפלתם על השכל? רוב האנשים במדינה לא מכירים את השכנים שלהם בבניין, אז להיות משפחה של איזה 2 מיליון אנשים??? אשכרה, הם חושבים שאנחנו עד כדי כך זומבים. בתכלס, כנראה שהם צודקים.

אהבה! כוסיות! אחלה! עכשיו לפתוח את הארנק