מויקיפדיה באהבה – א'

הרבה אנשים מתארים את התקופה שלנו כ"עידן המידע" או "עידן התקשורת" בגלל שהיום כל ילד שמחזיק ביד פלאפון נמצא נגיש למידע כה רב שגם אם יזכה לגלגול חיים נוסף הוא לא יוכל לכסות את כולו. אני מניח שזה נכון עובדתית, אבל אם כן – איפה כל אותם ילדים שהיו אמורים להיות בעלי ידע כל כך נרחב על עולמנו?

אז מדי פעם כשיעלה לי ערך מעניין בראש אני אנסה לגשר על הפער בין הקיים למנוצל ולתמצת פה בבלוג הצנוע שלי ערך ויקיפדיה להנאתנו. והפעם – מאמא תרזה. אני מתעקש לקרוא לה "מאמא" ולא "האם תרזה" כי בעיני מאמא זו מילה עם משמעות – מאמא זו מילה שמתארת את כל הערכים האמהיים – היין (החלק הנשי ב"יין ויאנג") בעולם. מאמא זה אהבה, דאגה, חמלה, רכות. תמיד הבנתי שמאמא תרזה זה דרך לתאר את הטוב האולטימטיבי אבל אף פעם לא ידעתי בדיוק מי היא היתה ומה עשתה. אז הנה:

בין השנים 1930 ל-1948 למדה האם תרזה גאוגרפיה וקטשיזם (מקראה של עיקרי הנצרות) באופן אוטודידקטי ובבית ספר לא רשמי, בית ספרה בכלכותה. מאוחר יותר אמרה האם תרזה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו לה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה, בספטמבר 1946 קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". תרזה אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?"

בשנת 1948 היא קיבלה היתר מהאפיפיור דאז, באמצעות הארכיבישוף של כלכותה, לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית. היא עזבה את בית ספרה, ולאחר קורס רפואה קצר יחד עם האחיות של לורטו בפטנה (Patna) חזרה לכלכותה, שם מצאה מקום לינה זמני. היא ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כספית.

בשנת 1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המסיונרים של הצדקה" או "מסדר המסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, הערומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה וכיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים,אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying), בית חולים ואכסניית חינם הפועלת עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. לאחר זמן מה, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים, והאם תרזה זכתה לסיוע ניכר בפעילות גמילות החסדים שלה בדמות כספי תרומות רבים שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים רבים.

בשנת 1965, אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות. פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. האכסניה ובית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה, ולבסוף גם בארצות רבות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בין היתר, פעל המסדר גם באלבניה, המדינה ממנה באו הוריה. בשנת 1996פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. כיום, זוקפים את תהילתה הרבה בעיקר לזכות סרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם, שמודפס ויוצא לאורעד היום. תוך כדי הכנת הסרט התיעודי, צולמו חלק מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, ולהפתעת עולם, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. האם תרזה לא הגיבה לעניין, אולם אחרים הסבירו זאת בעובדה שהסרט צולם בסרט צילום שלקודאק, שהיה חדיש ואיכותי יחסית לזמנו. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

בשנת 1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. תרזה אמרה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו".

בשנת 1991 באה האם תרזה לראשונה לאזור שממנו באו הוריה, טירנה שבאלבניה, ופתחה שם מסיון.

אחת הצטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא.