קפטן לב-בקר ושיחת בנות

קפטן לב-בקר
השבוע נפטר דון ואן וליט, שהיה אחד מהאמנים המעניינים ופורצי הדרך של המאה העשרים. ואן וליט מייצג את כל מה שיש למאה העשרים להציע: פסיכדליה, אמנות פורצת גבולות ואינדיבידואליזם.
לואן וליט היה מנעד של ארבע וחצי אוקטבות (קצת פחות ממריה קארי ו-וויטני יוסטון, הרבה יותר מכמעט כל זמר אחר שאתם מכירים). הוא ניגן על סקסופון, מפוחית ועוד כמה כלי נשיפה. אבל האמת שהוא בכלל התחיל את דרכו כפסל.

פרנק זאפה, אישיות מעניינת בפני עצמה, פגש אותו כשהיו בתיכון וחיבר אותו למוסיקה. בעקבות המפגש החליט ואן וליט לפרוש מהתיכון, החל לעבוד בחנות נעליים ולכתוב מוסיקה. בנוסף, הוא קיבל מזאפה את שם הבמה המקורי "Captain Beefheart".

פסגת היצירה המוסיקלית שלו היא האלבום "Trout Mask Replica" משנת 1969 שנבחר למקום ה-58 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של מגזין ה"רולינג סטונס". במשך שמונה חודשים, 14 שעות ביום, התאמנו חברי להקתו, ה-magic band על 28 שירים שכתב ואן וליט ב-8 וחצי שעות. הוא דרש מהם להגיע לרמת ביצוע מטורפת בקטעי נגינה קשים ביותר. חברי הלהקה גרו כל התקופה בבית שכור בלוס אנג'לס בסיטואציה שתוארה כדומה לכת. יש אפילו כאלה שאומרים שואן וליט השתמש במניעת שינה ומזון כדי לשטוף את מוחם של חברי הלהקה. האלבום הזה מייצג היטב את ואן וליט: הוא הזוי, הוא לא דומה לשום דבר אחר, הוא מורכב, הוא אלים והוא יפה מאוד.

אחרי בערך 20 שנה החליט ואן וליט שנמאס לו ממוסיקה. הוא הפסיק להקליט וחזר לאהבתו מילדות: אמנות פלסטית. הוא צייר במשך כמעט 30 שנה עד שנפטר לפני שבוע מסיבוך של תרשת נפוצה. קצת עצוב לחשוב על זה ככה, אבל מסתבר שגם האנשים המיוחדים ביותר, שלא הסכימו לקבל את מוסכמות החברה ועשו כל חייהם מה שרצו – מתים בסוף. ולא באיזה מוות מיוחד, סתם מוות רגיל כמו כל אחד אחר.

הערה: החלטתי לא לצרף שיר להאזנה כי אני חושב שהשירים של קפטן ביפהארט הם תמיד חלק מתמונה כוללת של אלבום והוצאתם מההקשר הכללי תעשה איתם עוול. מוזמנים להכנס ליו-טיוב ולשמוע את כל האלבום בתור רשימת השמעה בלינק הזה.

שיחת בנות
עוד יוצר עם שם במה מוזר קצת הוא גרג מייקל גיליס, הידוע בשם Girl Talk. גיליס הוא המייצג הבולט של המאה ה-21 (עד כה). בניגוד לואן וליט, האישיות של גיליס לא מעניינת. הוא סתם מישהו. במוסיקה שפירסמה אותו אין אפילו תו אחד שהוא מנגן. בדומה לטרנד ששוטף את העולם בשנים האחרונות, גם גיליס ממחזר. הוא לוקח קטעים מפה ומשם, מלחים אותם וממלא אולמות בקצב מטורף כבר יותר מ-3 שנים. גיליס הוא כאן ועכשיו.

מוסיקאי מודרני בפעולה

גיליס רוכב (ויש שיגידו מוביל) על ז'אנר מוסיקלי חדש יחסית שנקרא "מש-אפ" או "בסטרד-פופ". מה שקורה שם זה הרכבות של שירים חדשים מתוך שירים קיימים. לוקחים קטע תופים מפה, קטע בס משם, כמה חרוזי היפ הופ ממקום אחר והנה שיר חדש. קבלו הדגמה קצרה שבה DJ Earworm יצר קטע חדש מתוך 25 השירים הטובים לשנת 2009 לפי מגזין "בילבורד":

ובחזרה לגיליס, השבוע הוא הוציא את אלבומו השלישי שנקרא "All Day" אחרי שנתיים וחצי של הופעות ברחבי צפון אמריקה. בניגוד לאלבומיו הקודמים (שהאחרון מביניהם נכנס לרשימת עשרת האלבומים הגדולים של 2008 לפי מגזין טיימס), האלבום הזה ממש מרגיש כמו משהו חדש. גיליס הגיע לרמה כזאת של איחוי ואיחוד קטעים משירים עד שכבר קשה להבחין ביניהם. ושתבינו, הוא מערבב שם את ג'ון לנון עם ליידי גאגא ואת רדיוהד עם ג'יי זי.

בנוגע לשאלות של זכויות יוצרים והאם זאת בכלל אמנות יש התייחסויות שונות. בינתיים גיליס ממשיך לטעון שהשירים הם יצירה חדשה שלו ואין בהן הפרת זכויות. כמו כן, הוא מאפשר לקנות את אלבומיו במחיר שהרוכש קובע דרך האתר http://illegal-art.net. עד שתהיה פסיקה אחרת בנושא, אתם מוזמנים להתענג על המוסיקה המקפיצה והכיפית הזאת.

 

ג'ון לנון, סינדי לאופר וג'יי-זי נכנסים לפאב...

נספח א': עוד אלבומי "מש-אפ" מומלצים:
1. Gray Album: ערבוב של האלבום הלבן של הביטלס והאלבום השחור של ג'יי-זי
2.  Disrespect Women Acquire Currency: אלבום מש-אפ של להיטי 2010
3.  Doublecheck Your Head: עיבוד חדש לאלבום של הביסטי בויז "check your head"

תרומה לעצלנים

הפוסט הזה הולך להיות שונה מבדרך כלל – במקום הגיגים אני אנסה להיות מעשי. לפני כחודש התקנתי אפליקציה לתרומת מים נקיים למדינות עולם שלישי – לא תרומה של כסף – אלא תרומה של זמן. הרעיון הוא שעל כל סקר שקוראי הבלוג ימלאו חברות מסחריות יתרמו כמות מים מסוימת.

עכשיו קלטו את זה: בלי לקום מהכיסא, בבלוג קטן כמו שלי, הצלחנו לתרום קרוב ל-40,000 ליטר מים לאנשים שאין להם מים נקיים. זה לא כל כך הרבה יחסית לעובדה שיש בעולם משהו כמו מיליארד אנשים במצב הזה. אבל זה משהו, לא? זה דרך אגב האתר של הארגון.

אז אמרתי לעצמי, וואלה! ואז אמרתי גם שממש מגניב! והחלטתי למצוא את כל האתרים שאפשר דרכם לתרום בלי לקום מהכיסא ובלי לפתוח את הארנק. תרומה לעצלנים. אז הנה:

The Hunger Site
כנראה האתר שהמציא את כל העניין הזה. הרעיון פשוט: נכנסים לאתר מדי יום, לוחצים על לינק, נחשפים לפרסומות ובתמורה חברות מסחריות תורמות 1.1 כוסות של אוכל לרעבים. אם תבחרו לקנות מוצרים שמפורסמים שם – אוכל נוסף ייתרם לצדקה. האתר הזה קיים כבר 11 שנה וגייס למעלה מ-20 מיליון דולר! בעקבות ההצלחה נפתחו אתרים נוספים: תרומות לחינוך לילדים, תרומות למניעת סרטן השד וכו'. אפשר לבקר בכל אחד מהם ולתרום מדי יום.

Ecology Fund
אתר מאוד דומה ל-the hunger site – גם כאן לחיצת כפתור תהפוך את עולמנו לקצת טוב יותר. המטרות פה הן אקולוגיות ותוכלו לעזור בשימור יערות גשם, הפחתת זיהום אויר וכו'.

Free Rice
האתר הזה מופעל על ידי תכנית המזון של האו"ם ולו שתי מטרות: חינוך ותרומת מזון. האתר מציג שאלות אוצר מילים באנגלית ועל כל שאלה שתפתרו נכון תתרמו 10 גרגירי אורז. אחרי 10 שאלות למישהו בעולם תהיה ארוחת ערב ואתם על הדרך תשפרו קצת את האנגלית.

Social Vibe
הצעקה האחרונה בתחום. כאן תוכלו לפתוח משתמש ולעקוב אחרי התרומות שלכם. אתם עונים על סקרים של חברות מסחריות והן תורמות כסף למטרה שאתם בוחרים – בין אם זה חינוך, אקולוגיה, מזון או אינטרנט אנונימי לבלוגרים איראנים. הסקרים דורשים השקעה מסויימת אבל התרומה יחסית גדולה. זה גם האתר שמפעיל את האפליקציה בבלוג.

One.org
כאן לא רוצים את הכסף שלכם אלא בסה"כ את הקול שלכם. זה ארגון שמקדם פרוייקט למיגור התופעה של ילדים שנולדים עם איידס עד 2015 – היום אנו יודעים איך למנוע הדבקה מאמא לעובר שלה ולכן זה רק עניין של משאבים. תוכלו להצטרף בקלות לעצומה שתועבר למנהיגי העולם.

אמנם זה נכון שהצרות בעולמנו הן גדולות מכדי שנוכל לפתור אותם בלחיצת כפתור. אבל זו גם דרך לעזור. פיט סיגר, זמר הפולק האמריקאי, אמר: "באופן כללי, אני נגד דברים גדולים. אני חושב שהעולם יינצל על ידי מיליוני דברים קטנים". ואני מסכים איתו. יש כאן דרך פשוטה לעשות קצת טוב ואם כולנו נעשה את זה אז אולי זה כבר לא יהיה כל כך קצת.

ולסיכום אני רוצה לשתף בחוויה אישית. לפני קצת יותר משנה ביקרתי בקיימברידג', מסצ'וסטס. הייתי צריך להעביר שם כמה שעות ודי מהר מיציתי את החצרות היפות של הרווארד. התחלתי לשוטט ובמקרה הגעתי למצבת זכרון ל"רעב הגדול של אירלנד". מסתבר שבאמצע המאה ה-19 היה רעב גדול באירלנד בעקבות מחלה ביבולי תפוחי האדמה. מתו ברעב מיליון אנשים ועוד מיליון היגרו מאירלנד. על המצבה כתוב:

Never again should a people starve in a world of plenty

בואו נקווה שיום אחד זה יהיה נכון ולא רק תקווה

שבת שלום

השלום מתחיל בתוכנו

אזהרה: הרשומה הבאה מכילה חומר תעמולתי בעד שלום. לא עם אויב חיצוני אלא דווקא עם חלק בנו, בשר מבשרנו – הבטן שלנו. אני אנסה לצייר תמונה כללית של שדה הקרב, אנסה להסביר למה הגיע הזמן לעשות שלום עם הבטן שלנו ומה עשויים להיות פירות התהליך.

רקע היסטורי
האמת שבבסיסו, בטן זה אחלה של דבר. יש שם כל מיני אברים נחמדים שעוזרים לנו לעכל אוכל, לסנן רעלים ואפילו להביא חיים לעולם! אמנם בעברית הלב נתפס כאזור הרגשות לאורך ההסטוריה, אך בשפות אחרות הבטן היא דווקא מקור הרגשות, מכאן נשגרו ביטויים כמו "תחושת בטן", "בטן מלאה (על מישהו)". בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה התפתח מחול שמדגיש את תנועת הבטן שמקורו בטקסים דתיים – מה שמוכר לנו היום כריקודי בטן.
אז למה בימינו בטן הפכה להיות כזה אזור מוקצה בגוף שאנחנו משתדלים להצניע ולהסתיר באמצעות כל מיני מחוכים ותרגילי כושר?

איזו בטן…
קצת קשה להתייחס למושגים כמו טוב או רע. אז לטובת העניין אני רוצה להציב כקריטריונים שני מרכיבים לבחינת הבטן שלנו: אסתטיקה ובריאות. עכשיו עם שני הקריטריונים האלה אני רוצה שנסתכל על התמונות הבאות:

טוב, אז אם שרדתם את החלחלה הרגעית שייתכן ונוצרה מאחת התמונות אני רוצה שנשווה אותן קצת. בנוגע למה יפה יותר אני אתייחס עוד מעט, לבינתיים בואו נדבר על בריאות. לכולנו ברור ש"למראית העין הבחורה מצד ימין יותר בריאה אבל איזו הפתעה! דווקא הבחור (כן, זה בחור) השמן מצד שמאל בריא יותר". אז אני כבר אספר לכם שבצד שמאל אתם רואים את ב.ק.ס.איינגר, אחד המורים הגדולים ביותר ליוגה בהיסטוריה שנבחר כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין טיימס בשנת 2004. חוץ מזה הוא כבר חצה את גיל 92 במדינה שתוחלת החיים בה היא 68 (בעצם, תוחלת החיים היתה 38 בהודו כשאיינגר נולד) ותראו איזה קטע – יש לו בטן! (ועוד איזו בטן…)
אז אני לא בא לטעון שמשקל עודף זה בריא אבל אני כן אומר שבטן בולטת זה לאו דווקא מסוכן לבריאות. לבטן משוחררת יש הרבה יתרונות בריאותיים: זה תורם לפעילות הנשימה והעיכול וגם מוריד את המתח הנפשי הבלתי פוסק של "איך נראת הבטן שלי"

וככה נראה איינגר עם חולצה

עכשיו בואו נדבר על אסתטיקה
להגיד שבטן שטוחה זה באופן מוחלט יותר יפה מבטן משוחררת ובולטת זה פשוט לא נכון. לדעתי, בטן של אישה בהריון לדוגמא זה אחד הדברים הכי יפים שגוף האדם יכול להציע. כדוגמא נוספת – רבים מהאנשים החיים במדינות עולם שלישי חושבים שבטן שמנה זה דבר מאוד מושך. דבר זה נובע כנראה מהבנה לא-מודעת שבנאדם עם בטן שמנה הוא בנאדם שיש לו כסף לקנות אוכל. כן, כן, הבנה תת הכרתית שבנאדם הוא עשיר גורמת למשיכה גופנית אליו.
אז למה אנחנו נמשכים לאנשים עם בטן שטוחה? אולי זה בגלל כל מיני תובנות תת הכרתיות שלנו שאלה אנשים עם יכולת שליטה עצמית או יכולת התמדה. ואולי זה בגלל כל מיני בעלי אינטרסים שמרוויחים כסף מהשאיפה שלנו לגוף שנחשב "יפה". תנסו לחפש בגוגל "בטן" \ "בטן יפה" ואפילו "בטן בריאה" ותגלו שרובן המוחלט של התוצאות מקשר לחברות מסחריות שיעזרו לנו להגיע לאידיאל היופי, כליל השלמות – "ריבועים בבטן".
לעומת זאת, באופן אבולוציוני ההעדפה תמיד תהיה זיווג עם אדם שיש לו קצת בטן. אצל בנות זה מעיד על פריון ואצל בנים על כוח ועמידות.
לסיכום אפשר לומר שאידיאל היופי זה דבר שמשתנה בין תקופות ובין תרבויות. לכן, לא חייבים להאמין לכל התמונות בז'ורנלים.

איזה כיף
וואלה, בשלב הזה אני אפסיק לנסות לשכנע. אני רק אספר לכם קצת מחוויותיו של אדם משוחרר:
מאז שהגעתי להשלמה עם הבטן שלי חיי השתפרו. בעצם, אני עדיין תופס את עצמי לפעמים מכווץ את שרירי הבטן ללא צורך בנסיעות, מול המחשב ובסיטואציות חברתיות. אז, אני ישר משחרר את הבטן ומגלה איך כל הגוף מרפה יחד איתה, האויר זורם ביתר קלות לריאות והחיים נראים טוב יותר.

 

ולעדכון קצר
עד כה קוראי הבלוג תרמו, בלי לקום מהכיסא, יותר מ-20,000 ליטר של מים נקיים לאנשים שאין להם גישה למים נקיים מ-17 מדינות שונות. אפילו אם אתם סקפטיים – זה מאוד משמח אותי לראות את מד-הגלונים של מים נקיים עולה ועולה – אז בבקשה, אפילו אם זה רק בשביל לשמח אותי – תמשיכו להשתתף בפרוייקט.

שבת שלום!

אוכל לשישי – מוזלי דרום אמריקאי

זאת הוריאציה ההזויה שלי למוזלי. במקום גרנולה – קינואה, במקום פירות – תבשיל שעועית שחורה ובמקום יוגורט – ממ.. יוגורט עזים. להגנתי אני אגיד שזה ממש טעים ושזה בכלל נולד במקרה.
הכל התחיל כשביקרתי בחנות תבלינים והחלטתי לקנות שעועית שחורה ולראות כבר מה אפשר לעשות עם זה. זה ישב במזווה כמה שבועות עד שהחלטתי ביום חמישי אחד להשרות את זה במים לאורך הלילה ובשישי כבר נראה מה אפשר לעשות עם זה. בשישי החלטתי להכין מזה תבשיל ונראה כבר מה נעשה איתו. אחר כך כבר באה המוזה ונוצרה המנה הטעימה והיפה הזאת.

 

קינואה ממעוף הציפור

קינואה
בשביל להכין קינואה צריך: טוב, מממ… קינואה זה די בסיסי, מים ומה שבא לכם להוסיף. אני הוספתי סלק מגורד טרי ופלפל צהוב קלוי חתוך לקוביות. את הקינואה שוטפים קצת במסננת ואז שמים בסיר ומוסיפים קצת פחות מפי שניים מים מקינואה. אחרי שזה רותח מנמיכים את האש ומחכים בערך 10-15 דקות עד שזה נראה טעים.

 

כל מה שצריך לקינואה טעימה

פריחולס – תבשיל שעועית מקסיקני
פה תזדקקו לקצת יותר עבודה אבל זה ממש לא מטורף. פריחולס זה מאכל שאפשר להכין עם כל מיני רכיבים ותבלינים – פה אני אציג את גרסא קצת חריפה עם עגבניות, פלפל וגזר. אפשר גם לבשל עד זה עד שהשעועית ממש רכה ואז לעשות מזה ממרח. המלצה: תנסו פעם להכין טורטיה עם אבוקדו, תירס, שמנת חמוצה ופריחולס. אז יאללה לעבודה: לילה קודם תשימו כוס שעועית שחורה בכלי גדול עם מים. להכנת התבשיל מטגנים בסיר בצל, פלפל אדום וגזר. אחרי שהם מתרככים שוטפים את השעועית ומוסיפים אותה יחד עם קצת פלפל חריף קצוץ, 2 עגבניות (רצוי מקולפות – אפשר להעזר במדריך מהמתכון של הגוואקמולי) וכוסברה. מוסיפים מים (חצי כוס – כוס) ונותנים לזה להתבשל. זה סיים להתבשל כשהשעועית רכה אבל לא מתפוררת.

ועכשיו – השילוב
החריפות של הפריחולס עם המתיקות של הסלק והיוגורט (מומלץ עזים) יוצרים קומבינציה שתשאיר טעם נעים בפה זמן רב אחרי שהקינואה תחליק במורד הגרון. עכשיו כל מה שנותר זה לבחור את צורת ההגשה, אני הלכתי על משהו שמזכיר מוזלי – לשים שכבות בכוס ולאכול עם כף.

אייל שני לדוגמא

הודעה
התקנתי אפליקציה חדשה בבלוג שיכולה לעזור לנו לתרום למטרות חשובות. הרעיון הוא שחברות מסחריות תורמות כסף בתמורה להשתתפות בכל מיני סקרים. אני בחרתי שהכסף שייאסף בבלוג יילך לארגון שמספק מים נקיים למדינות עולם שלישי. אני לא מבטיח שזה יקח 5 שניות מזמנכם (אולי קרוב ל10 דקות) אבל כל פעם שתעשו את זה תתרמו כ-2000 ליטר של מים נקיים לאנשים שצריכים את זה. מגניב כמה שקל בימינו להשפיע על דברים שנמצאים כל כך רחוק מאיתנו.

ועכשיו – אייל שני לדוגמא

להלן מקרה מבחן: אדם מבקר בגן חיות ועובר ליד כלוב שבתוכו יש משהו שנראה ככה:

אנחנו קוראים לחיה הזאת "ג'ירפה", זה הכינוי שלה בשפה שלנו. אבל האם זאת המהות של החיה הזאת?אם כן, למה בעברית קוראים לחיה הזאת "גמבוז"? האם תאור מדויק לחיה הזאת יהיה "חיה צהובה וגבוהה עם נקודות שחורות" או "פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים"?

השפה זו הדרך שלנו לתקשר ולתאר דברים שאנחנו רואים או מרגישים, אבל לשפה יש גם הרבה מגבלות. כשאנחנו אומרים ג'ירפה זה די ברור למה הכוונה. אבל כדוגמא – תחשבו על מגוון הרגשות האנושיים. המילה "שמחה" לא יכולה לתאר את כל גווני השמחה שאנחנו חווים במהלך חיינו, וגם לא המילה "עצב". זאת גדולתם של משוררים שמצליחים לתאר רגשות מורכבים באמצעות השפה המוגבלת שלנו. תראו איך יהונתן גפן מצליח לתאר רגשות שהם כל כך ברורים לנו אבל כל כך קשים לתיאור:

שיר אהבה
כשלא היה לי בית,
ידייך היו ביתי.
כבשים לבנים ידייך,
ידייך, אהובתי.

כשלא היה לך בית,
בכנף מעילי כסיתיך.
כשלא היה לי אל,
ממעמקים קראתיך.

גם אייל שני, האיש והמחלוקת, מנסה לתאר דברים מופשטים בשפה מוגבלת. למה טועמי יין משתמשים בכל מיני מושגים שבכלל לא קשורים ליין? כי איך אפשר לתאר טעמים כשכל מה שיש לנו בשפה זה "חמוץ", "מתוק", "קר\חם" ו"מעודן". חייבים להשתמש בדימויים והשוואות. כשאייל שני אומר "דומה טעם הבוץ של האספרגוס לטעם הבוץ שבתחתית המקומות שבהם נמצאים הפורלים" אני מבין למה הוא מתכוון (ובחיי שלא טעמתי בוץ מאז גן חובה). אייל שני מסרב לקטלג אוכל בתבניות הקיימות בשפה וזה מה שמראה, לדעתי, את היחס הרציני והבלתי מתפשר שלו לאוכל.

ואיך זה משתקף בחיים שלנו? גם לנו קל מאוד להשתמש בשפה כדי לקטלג ולתאר את מה שקורה לנו. בואו ניקח לדוגמא אנשים בחיינו. יש לנו תיאורים פיזיים כמו "שמן", "לבוש היטב", "רוסי", יש תיאורים מטה-פיזיים כמו "שרמנטי", "קפדן", "מעופף" וככה אנחנו מוגבלים לתאר את האנשים שאנחנו פוגשים. התחושה הפנימית שלנו כלפי בנאדם אף פעם לא נכנסת בדיוק למשבצות האלה, אבל בגלל שהשפה שלנו קובעת את המציאות שלנו יוצא שזו הדרך בה אנחנו מקטלגים. למה צריך לפגוש מישהו פנים מול פנים ולא מספיקות לנו ההגדרות נוסח אתר הכרויות "גובה\משקל\תחביבים". כי יש דברים שקשה עד בלתי ניתן לתאר במילים.

הלוואי ויכולנו להתייחס לאנשים כמו שאייל שני, לדוגמא, מתייחס לאוכל. לסרב להכניס אנשים לתבניות מוכרות. לנסות להבין באמת מי הבנאדם שמולנו ולא לקטלג אותו בדרכים הפשוטות והמוכרות. קצת פחות דעות קדומות, קצת פחות שיפוטיות, קצת יותר אהבה אותנטית.

נספח א'

ולמי שמסכים עם הרעיון אבל קשה עם אייל שני, להלן קטע מתוך הפרק הראשון בספר הטאו מאת לאו-צה:

הדרך

את הטאו הנצחי
לא ניתן לתאר במילים
כל שם אשר אנסה לתת לו
רחוק יהיה משמו האמיתי

ונסים אמון מבאר: "בשמונים הפרקים הבאים יעשה לאו-צה כמיטב יכולתו לתאר את הטאו ולספר עליו בכל דרך אפשרית ומזוויות ראיה שונות. הטאו, פשוט ככל שיהיה, אינו ניתן להבנה בצורה רגילה.
עצתי שלי אל היוצאים למסה בעקבות לאו-צה היא לא לנסות למהר ולהבין, אלא לתת לדברים להספג לאט, להטמע, להשתבח עם הזמן.
חשוב לתת מרחב לזמן ולא להאיץ בו, כדי המסע לעולם לא יגמר, אלא רק ימשיך ויתמלא באהבה."

אוכל לשישי – סלט אסיאתי

אז דצמבר כבר כאן וגם חנוכה. בהמשך למסורת הפוסטים של "אוכל לשישי" (שמשכה גם את עינן של רשתות שיווק גדולות – תקראו את התגובות לפוסט על החצילים) תיכננתי להכין אוכל חם ומנחם אבל הקור והגשם ממאנים לבוא ולכן החלטתי ללכת דווקא על סלט אסיאתי קליל ומרענן. לא יודע למה קוראים לזה "סלט אסיאתי", אולי בגלל ש"סלט ז'וליינים מלפפונים, גזר וצנון ברוטב חומץ וג'ינג'ר ומה זה בכלל ז'וליינים" זה בכל זאת קצת מסורבל.

מרכיבים:
2 מלפפונים
2 גזרים
צנון
כוסברה ונענע (מומלץ ביותר)
כף ג'ינג'ר (טרי מגורד ואפשר קוביות קפואות)
חומץ (עדיף חומץ אורז)
סוכר

אופן ההכנה
1. מתחילים בהכנת הרוטב: מערבבים בסיר קטן חצי כוס מים, קצת פחות מחצי כוס חומץ, כף ג'ינג'ר ושליש כוס סוכר. מחממים ומערבבים עד שהסוכר נמס. מקררים בטמפרטורת החדר או במקרר.
2. עכשיו לירקות: אנחנו רוצים לעשות "גפרורים" שבעגה המקצועית נקראים "ז'וליינים" – אפשר עם סכין שף למתקדמים שבינינו, אפשר עם פומפיה מיוחדת ואפשר עם קולפן מיוחד שכזה.
3. מוסיפים קצת כוסברה קצוצה ונענע ומסדרים בכלי בצורה הבאה: תופסים את הירקות בשתי ידיים מלמטה ומושכים עד למעלה בצורה שהירקות ישארו יציבים ויווצר סוג של מגדל.
4. את הרוטב יוצקים ממש בזהירות שלא יפיל את המגדל המפואר שלנו ומוסיפים בוטנים או קשיו-ים קלויים.

בתאבון!

הזן של יורם טהרלב

תזה א'

יש שירים שפשוט מאוד להתאהב בהם בשמיעה ראשונה. מקצתם של השירים האלה הם שירים שהולכים איתנו מאז הילדות ותמיד כיף לשמוע אותם שוב ושוב. לפעמים שירי הילדות היפים האלה מכילים בחובם ערך מוסף שמכוחו של הרגל לא הקדשנו אליו מחשבה. כזה הוא "תן לי" שנכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן ע"י גידי קורן ויגאל בשן שגם ביצע אותו. תקראו את המילים המקסימות האלה:

"תן לי" בכתב ידו של טהרלב (מתוך אתרו http://www.taharlev.com/)

תזה ב'

בסוף שנות ה-90 פורסם בארה"ב ספר שנקרא "the power of now", שהפך עם השנים לרב-מכר ותורגם ל-33 שפות כולל עברית ("כוחו של הרגע הזה" \ אקהרט טול \ הוצאת "פראג"). אקהרט טול (במקור אולריך טול) שסבל מילדות עצובה בגרמניה, ספרד ואנגליה כותב כי בלילה מסויים לאחר תקופה של ייסורים הוא הרגיש שהוא עובר חוויה רוחנית משמעותית וקם בבוקר כאדם חדש ומואר. את חוויותיו ונסיונו לאחר כ-10 שנים לאחר אותו לילה גורלי הוא חולק עם קוראי הספר. ומה הוא אומר שם בעצם (בקצרה)?

"עבור האגו הרגע הנוכחי כמעט ולא קיים. רק העבר והעתיד חשובים. האגו דואג לשמור את העבר חי תמיד, משום שבלעדיו-מי אתם? הוא משליך את עצמו שוב ושוב אל העתיד כדי להבטיח את המשך קיומו ולחפש אחר פורקן או סיפוק כלשהם. הוא אומר: יום אחד כאשר דבר זה או אחר יקרה, אני אהיה בסדר, מאושר, שליו. אפילו כשנראה שהאגו מתעניין בהווה, מה שהוא רואה בעצם אינו ההווה, משום שהוא מסתכל עליו באמצעות עיני העבר."

טול טוען שהעבר והעתיד הם אשליות של המוח שלנו. שימו לב:

"האם אי פעם חוויתם, עשיתם, חשבתם, או הרגשתם משהו מחוץ לרגע הזה? האם אתם חושבים שזה יקרה אי-פעם? האם משהו יכול להתרחש או להיות מחוץ לרגע הזה? התשובה מובנת מאליה, לא? מעולם לא התרחש דבר בעבר. הוא התרחש ברגע הזה. לעולם לא יתרחש דבר בעתיד. הוא יתרחש ברגע הזה. מה שאתם תופשים כעבר הוא עקבות זכרון המאוחסן במוח של הווה קודם. כאשר אתם נזכרים בעבר אתם מפעילים מחדש את הזכרון – ואתם עושים זאת עכשיו. העתיד הוא הרגע הזה מדומיין, השלכה של המוח. כאשר העתיד מגיע הוא מגיע תמיד בצורת הרגע הזה."

ועוד טוען טול שהמפתח לאושר בעולמנו הוא התמקדות בהווה:

צמצם את חייך לרגע הזה. מצבך הנוכחי עשוי להיות עתיר בעיות – כמו רוב מצבי החיים – אבל נסה לברר אם יש לך בעיה כלשהי כרגע. לא מחר או בעוד עשר דקות, אלא עכשיו. האם עכשיו יש לך בעיה כלשהי?השתמשו במלוא החושים שלכם. היו היכן שאתם. התבוננו סביב. התבוננו, אל תפרשו. ראו את האור, את הצורות, את הצבעים את המרקמים: היו מודעים לנוכחות השקטה של כל דבר. היו מודעים למרחב שמאפשר לכל דבר להיות. הקשיבו לצלילים: אל תשפטו אותם. הקשיבו לשקט שמתחת לצלילים. תגעו בדבר כלשהוא, חושו והכירו בהוויתו. התבוננו בקצב נשימתכם. חושו את האויר זורם פנימה והחוצה, חושו את אנרגיית החיים בתוך גופכם. אפשרו לכל דבר להיות, מבפנים ומבחוץ. אפשרו את קיומם של כל הדברים באשר הם. נועו עמוק אל תוך העכשיו."

סינתזה

הנה מה שכותב טהרלב על שירו "תן לי" (מתוך אתרו http://www.taharlev.com/):

"השיר מביא את הרעיון האקזיסטנציאליסטי: חייה את ההווה ואל תעסיק את עצמך לא בעבר ולא בעתיד. אחד מחכמי יהדות ספרד אמר לפני כאלף שנה: אדם חייב לסלק מחייו את הצער ואת הדאגה. את הצער, משום שזה כאב על מה שכבר היה, ואת הדאגה משום שזה כאב על מה שעתיד להיות. שניהם מיותרים, כי אין השפעה עליהם. מה שחשוב זה מה שקורה כרגע. זו המציאות היחידה."

 

 

 

שבת שלום

 

אוכל לשישי – גוואקמולי

אוקטובר ונובמבר הם חודשים שמביאים איתם כל מיני חיידקים וכולירע, אבל מצד שני מפצים אותנו עם הירק (בעצם פרי) המדהים הזה – אבוקדו. מי שחולק איתי את הסטייה הזאת יודע על מה אני מדבר – אבוקדו בפיתה טרייה עם קצת חמאה מלוחה, נגיסי אבוקדו עם לימון ופפריקה, סלט אבוקדו עם ביצה קשה ומיונז. באמת שהפרי הזה טעים בכל צורה וסגנון.

היום אני רוצה להציע לכם מתכון מקסיקני מסורתי על טהרת האבוקדו. בניגוד לסלט עם המיונז והביצה – הגוואקמולי סלט מאוד רענן ובריא.

מרכיבים
2-3 אבוקדואים בשלים (פחות מ-2 זה פשוט בזבוז כי זה יגמר תוך שניות)
מיץ מלימון אחד
עגבניה
פלפל חריץ ירוק או אדום
בצל ירוק\עירית\פטרוזיליה\כוסברה (לבחירתכם)

אופן ההכנה
1. מקלפים את העגבניה בדרך הבאה (פשוט וקל לא לדאוג): חורצים X במאחורה של העגבניה ושמים במים רותחים לכדקה. אחרי דקה מוציאים והקליפה מתקלפת כמעט מעצמה. להלן צילום אילוסטרציה:
2. קוצצים את הפלפל, עשבי התיבול והעגבניה. זה מה שאמור להיות לכם בשלב הזה:

3. את האבוקדו מועכים במזלג ומשאירים קצת חתיכות (זה ממש כיף להתקל באיזה צ'אנק אבוקדו במהלך הזלילה). מוסיפים מיץ לימון, את העגבניה, הפלפל החריף והבצל הירוק. וזהו בעצם.

הצעת הגשה: עם דוריטוס, גבינת פטה מגורדת ופרחים

כל מה שנשאר זה לשים קצת מוסיקה מקסיקנית ולזלול. בתאבון!

מויקיפדיה באהבה – א'

הרבה אנשים מתארים את התקופה שלנו כ"עידן המידע" או "עידן התקשורת" בגלל שהיום כל ילד שמחזיק ביד פלאפון נמצא נגיש למידע כה רב שגם אם יזכה לגלגול חיים נוסף הוא לא יוכל לכסות את כולו. אני מניח שזה נכון עובדתית, אבל אם כן – איפה כל אותם ילדים שהיו אמורים להיות בעלי ידע כל כך נרחב על עולמנו?

אז מדי פעם כשיעלה לי ערך מעניין בראש אני אנסה לגשר על הפער בין הקיים למנוצל ולתמצת פה בבלוג הצנוע שלי ערך ויקיפדיה להנאתנו. והפעם – מאמא תרזה. אני מתעקש לקרוא לה "מאמא" ולא "האם תרזה" כי בעיני מאמא זו מילה עם משמעות – מאמא זו מילה שמתארת את כל הערכים האמהיים – היין (החלק הנשי ב"יין ויאנג") בעולם. מאמא זה אהבה, דאגה, חמלה, רכות. תמיד הבנתי שמאמא תרזה זה דרך לתאר את הטוב האולטימטיבי אבל אף פעם לא ידעתי בדיוק מי היא היתה ומה עשתה. אז הנה:

בין השנים 1930 ל-1948 למדה האם תרזה גאוגרפיה וקטשיזם (מקראה של עיקרי הנצרות) באופן אוטודידקטי ובבית ספר לא רשמי, בית ספרה בכלכותה. מאוחר יותר אמרה האם תרזה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו לה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה, בספטמבר 1946 קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". תרזה אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?"

בשנת 1948 היא קיבלה היתר מהאפיפיור דאז, באמצעות הארכיבישוף של כלכותה, לעזוב את קהילתה ולחיות כנזירה עצמאית. היא עזבה את בית ספרה, ולאחר קורס רפואה קצר יחד עם האחיות של לורטו בפטנה (Patna) חזרה לכלכותה, שם מצאה מקום לינה זמני. היא ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. הכנסייה והרשויות המקומיות סייעו לה כספית.

בשנת 1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המסיונרים של הצדקה" או "מסדר המסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, הערומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה וכיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים,אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying), בית חולים ואכסניית חינם הפועלת עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. לאחר זמן מה, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים, והאם תרזה זכתה לסיוע ניכר בפעילות גמילות החסדים שלה בדמות כספי תרומות רבים שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים רבים.

בשנת 1965, אישר האפיפיור פאולוס השישי לאמא תרזה להרחיב את פעילות המסדר שלה לארצות אחרות. פעילות המסדר החלה לגדול במהירות רבה, ובזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. האכסניה ובית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה, ולבסוף גם בארצות רבות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בין היתר, פעל המסדר גם באלבניה, המדינה ממנה באו הוריה. בשנת 1996פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. כיום, זוקפים את תהילתה הרבה בעיקר לזכות סרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן לזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם, שמודפס ויוצא לאורעד היום. תוך כדי הכנת הסרט התיעודי, צולמו חלק מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, ולהפתעת עולם, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. האם תרזה לא הגיבה לעניין, אולם אחרים הסבירו זאת בעובדה שהסרט צולם בסרט צילום שלקודאק, שהיה חדיש ואיכותי יחסית לזמנו. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

בשנת 1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום". תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. תרזה אמרה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו".

בשנת 1991 באה האם תרזה לראשונה לאזור שממנו באו הוריה, טירנה שבאלבניה, ופתחה שם מסיון.

אחת הצטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא.

 

אוכל בצהרי יום שישי

בשביל רבים מאיתנו הארוחה החשובה בסוף השבוע היא הארוחה בשישי בערב ואני מבין למה. במשך השבוע קצת קשה לאכול: אין כל כך זמן לבשל משהו מסודר, אין תמיד עם מי לשבת ולחלוק ולפעמים אתה פשוט לא נמצא בבית בשעה הנכונה ונאלץ לתפור את הפער שבין הארוחת בוקר לארוחת ערב עם איזה פרי או חטיף. הארוחה של יום שישי בערב זו ארוחה מלכותית: האוכל – אוכל של אמא עליו גדלנו, החברה – משפחה או חברים שלא תמיד יצא לנו לשבת איתם כמו שצריך במהלך השבוע, האווירה – תמיד מגיעים לארוחה הזאת רעבים ותמיד אפשר ליפול פרקדן אחריה. מושלם.

אבל אני דווקא רוצה להתייחס לארוחה אחרת ביום שישי שאותי תמיד משמחת – ארוחת שישי בצהריים. יודעים מה, זו ארוחה כל כך לא מחייבת שבואו לא נקרא לזה ארוחה אפילו. אוכל בשישי בצהריים. זה התחיל מהשנת שירות אז הייתי חוזר הביתה בשישי בצהריים וישר מתנפל על המקרר בבית ואוכל מכל הבא ליד: קצת חומוס, קצת חצילים, קצת מטבוחה, איזו ביצת עין, עגבנייה חתוכה לשמיניות ופיתה. הקלילות הזאת של אחרי הסידורים של שישי ולפני השנ"צ של שישי זו תחושה נהדרת. שישי בצהריים זו ארוחה שאין לה חוקים: לא מה אוכלים, לא עם מי ובלי כללי טקס. פשוט להתחרע על הדברים שאני הכי אוהב לאכול.

אני אנסה להתחייב מעכשיו לפינה קבועה בבלוג בה אני אביא מתכונים לאוכל שאני אוהב להכין ביום שישי בצהריים. אני אשתדל לפרסם תמיד ביום רביעי ככה יש זמן בשישי או אפילו בחמישי (במידה וצריך להשרות במשך הלילה לדוגמא) לקנות מצרכים ולפנות זמן בשישי. וכדי לפתוח ברגל ימין אני רוצה להציע לכם מתכון למלך של שישי בצהריים: יש שקוראים לו באבא גנוש, יש שקוראים לו מוטאבל ויש שקוראים לו בפשטות חציל בטחינה. למה הוא המלך של שישי? מדובר במאכל פשוט להכנה, טעים, שהולך טוב עם ירקות, שמן זית ופיתה. אחרי שתאכלו את הסלט הזה כשהוא חם, טרי וביתי לא תבינו מה הקשר שלו לאחיו התעשיתיים בהם נתקלתם בסופרמרקטים ובמסעדות המזרחיות.

חציל בטחינה

מצרכים:
2-3 חצילים גדולים (בחירת החצילים הוא אחד השלבים החשובים ביותר בהכנת המנה, אבל זה לא קשה. פשוט תזכרו את האקסיומה: חציל קל הוא חציל טעים. כמה שיותר קל, וגם עדיף שיהיה מאורך ולא שמן יותר מדי)
חצי כוס טחינה
שמן זית
מיץ מלימון טרי אחד
2-3 שיני שום

אופן ההכנה:
1. מניחים את החצילים כמו שהם על הגריל על הלהבה הגדולה ביותר שלו, או לחלופין אפשר להכין על הלהבה בכיריים ואז כדאי לעטוף את החצילים בנייר כסף כדי שלא ילכלכו את המטבח. אנחנו רוצים להגיע למצב שהחציל ממש חרוך מבחוץ ומאוד רך בכל חלקיו. אל תדאגו שהוא יישרף או יהרס, קשה לי להאמין שתגיעו לשם. זה לוקח בערך 20-30 דקות בגריל וקצת פחות בכיריים (תלוי בעוצמת הלהבה). כל כמה דקות צריך לבדוק אותם ולהפוך אותם לצד אחר כדי שהם ייתרככו בצורה אחידה.

2. בזמן שהחצילים על האש אפשר לסחוט מיץ מלימון אחד ולכתוש 2-3 שיני שום.
3. כשהחצילים רכים וחרוכים מוציאים אותם מהאש. קוטמים את הראש שלהם ואת הגוף חותכים לאורך. בעזרת כף או מזלג מוציאים את כל הבשר של החציל ומעבירים למסננת שנמצאת מעל לאיזשהו כלי קיבול כדי שהנוזלים ינוקזו קצת. לגבי הגרעינים – שמועה אומרת שפעם הגרעינים היו מאוד מרים ולכן נהגו להוציא אותם. אני חושב שהיום זה קצת אחרת ולי יצא להתקל רק פעם אחת בחצילים עם גרעינים ממש מרים. אז אני מציע לטעום ולהחליט על המקום. מה שכן אני מציע לגרד את הבשר שנמצא ממש קרוב לקליפה ואפילו לא נורא אם נכנסים חלקי קליפות – זה נותן את הטעם השרוף.

4. מעבירים את ה"בשר" של החציל מהמסננת לכלי, מוסיפים את הלימון והשום לפי הטעם (מלח ופלפל לא חובה לדעתי – שוב, תלוי בטעמכם). מומלץ לנקז את נוזלי החציל כמה שיותר מהר ולערבב אותו עם הלימון כדי שהצבע שלו יישאר בהיר (באוויר הפתוח החציל יהפוך לכהה יותר – גם לא אסון).
5. את הטחינה אפשר להוסיף בשתי דרכים – או להוסיף ולערבב או לעשות מעין "בריכה" מהחציל ובתוכה לשים את הטחינה. מעל יוצקים הרבה שמן זית ואפשר גם פטרוזיליה קצוצה.

אם הצלחתם להגיע עד הסוף (אני הרבה פעמים מסיים את רוב החציל איך שהוא יוצא מהגריל וטובל בלימון) אז כל מה שנשאר זה לקחת פיתה ולהתענג. בתאבון!